מסר סיום של בת אל במרכז גמילה שבטיא

מסר סיום של בת אל במרכז גמילה שבטיא

כרגע אני בתחושת לא בא לי , תעזבו אותי בשקט. לא בא לי לכתוב מסר. כבר עברתי מסר ראשון, מסר שני ועכשיו עוד אחד? מה יש להם במקום הזה עם המסרים המעצבנים האלה?

לפני חמישה חודשים יוסי ואני נכנסנו בשער הטורקיז של מרכז גמילה שבטיא בפעם הראשונה ולאחר יומיים הגענו לפה שוב אבל רק יוסי יצא . אני נשארתי. לא היה לי איפה להתחבא, איפה להסתתר ,אפילו לא לרגע. לא לדבר בפרטיות , כלום, נאדה. וחיפשתי. מרוב ייאוש פעם אחת גם חשבתי להיכנס מתחת לשולחן במטבח הבשרי או לארון המרושת שבחצר הגדולה. כי על זה אף אחד בטוח לא יחשוב ולא יחפש.

קיריל היה המדריך שקיבל אותי ובזמן שעשה חיפוש בחפצים שיתף בהתמכרות שלו וכבר גרם לי להרגיש בנוח . קיריל הוא גם המדריך שמעביר לנו את קבוצת הצעדים ואני יכולה לומר שלקבוצת הצעדים יש חלק מאוד גדול בתהליך שלי פה ובהחלמה.

דני הוא המדריך שהגיע יום למחרת , כולה בן 25 והוא בא ללמד אותי משהו על החיים. כבר פתיחה לא טובה וישר עלה לי על העצבים. ביום השני שלי פה לא רציתי להיכנס לקבוצה מסוימת ודני הלך אחרי לחדר ושאל אותי למה אני מוותרת לעצמי. פה כבר ממש הותשתי ואמרתי לו אתה חצי מהגיל שלי אתה לא יכול ללמד אותי מה לעשות ואיך לחיות את החיים. אז דני הגדיל לעשות ואמר לי "תיכנעי" אוקיי זו כבר מילה לא מתקבלת על הדעת אצלי לחלוטין. אין מצב שאני איכנע. הוא אפילו לא אמר לי מול מה להיכנע, התגובה האוטומטית שלי למילה כניעה זה "לא ,אין סיכוי , בחיים לא!" וזה מה שעניתי לו "בחיים לא!"

לקחתי מגבת כחולה קטנה שמתי על הפנים והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. אני חושבת שפה התחיל לזוז משהו אצלי. דני התיישב על המיטה ממול ודיבר איתי והרגיע ותמך והכיל כמו שהוא עושה עד היום. זה היה ביום השני שלי פה.

ביום השלישי שלי היה מסר סיום של בן. הגיעו מלא אנשים מבחוץ ואני כמובן עם החרדה החברתית לא יצאתי מהחדר כל הערב. ככה הכרתי את מיקי. הוא בא אליי ואמר לי למה לא באת לשבת לידי, זה אני כולה אני ,שבי לידי פעם הבאה ותיראי שהכול יהיה בסדר וכך באמת היה.

בתחילת התהליך פה היה לי קשה, קשה עד מאוד אפילו, הייתי מתקשרת ליוסי ובוכה לו בטלפון איזו טיפשה אני שסגרתי את עצמי כאן בהתנדבות. הרגשתי מאוד לא נוח עם זה שבמקום להיות בבית עם הילדים שלי ,אני פה עם ילדים של אחרים, הרגשתי שאני חוזרת בזמן בדפוסים, במקום ,הרגשתי שוב כמו פנימייה . היה לי ממש קשה להיות ליד אנשים שרבים על מקום בארון ,זה הרגיש לי מגוחך נורא, משעמם להם בחיים? אז עדיין לא הבנתי שזה דפוס. שההימנעות שלי מעימותים ,למעשה גורמת לי להתרחק מאנשים. לא הבנתי שההימנעות הזו משקפת את מערכות היחסים שיש לי בחיים שלי ועד כמה זה לא הוגן , לא כלפי האנשים שסביבי ולא כלפיי עצמי. לא הבנתי עד כמה מנעתי מעצמי ,מילדיי ומיוסי לצמוח כתוצאה מההימנעות הזאת והנפת הדגל של פיס אנד לאב וההסתתרות מאחורי זה. הייתי אומרת שזה אפילו סוג של התנשאות על אחרים. הנה הם רבים על זוטות ואני מעל זה. אז לא! אני לא מעל זה ,אני פשוט מעדיפה לשתוק . גם במחיר של התרחקות. כי אם לא אריב יאהבו אותי תמיד גם אם אתרחק, ואם אריב אז אני מסתכנת באיבוד האהבה .

ואז הגיע א' זו שהעזה לחשוב שאני לא נחמדה ,זו שהעזה לא לאהוב אותי. פה זה ריסק אותי. הלכתי ובכיתי ליוסי ולדני המדריך ,איך יכול להיות שיש מישהי שלא סובלת אותי? אותי? שנמנעת בכל מחיר ממריבות והולכת על ביצים ליד אנשים? אבל כן, המציאות הראתה שזה אפשרי שיש מישהו בעולם הזה שמכיר אותי ולא סובל אותי. זה היה תהליך כואב ממש. למדתי שהייתי טרף קל, אז החלטתי להפוך לטורפת. זה יצא לי כל כך מכוער ומגוחך שנגעלתי מעצמי ואחר כך גם התנצלתי. הבנתי שיש כזה דבר בעולם שנקרא לדבר, לשתף. פשוט לשתף. מה יותר פשוט מזה? לא צריך להיות טורף או נטרף, אפשר לדבר ולהישאר בחיים, לשתף ולשקף לבן אדם שמולך, פשוט כי מערכת היחסים ביניכם חשובה לך. וגם אם לא ,אז מערכת היחסים שלך עם עצמך חשובה. חשובה מדי וההימנעות מלשתף, לשקף ולדבר חוסמת מערכות יחסים בכללי ועם עצמך בפרט.

נקודת ציון נוספת ומשמעותית זה קבוצת צעדים. לדעתי קבוצת צעדים צריכה להיות לפחות שלוש פעמים בשבוע(אני הייתי מתפשרת על כל יום). זו הקבוצה ,לדעתי, בין ההכי משמעותיות להחלמה. ההנחיה של קיריל, ההתעקשות שלו שכל אחד ישתף ולא לפי בחירה ,היא קריטית. כי אם זה היה לפי בחירה רוב הסיכויים שאני ועוד רבים לא היו משתפים כלל. הרצינות שבה הוא לוקח את הנושא, ההתעקשות שלו על הכנת שיעורי בית. כל זה ביחד עזר לי להיות מודעת לפגמים שבי, לשים לב איפה אני צריכה לתקן ,איפה אני מתרצת, איפה אני משווה, ממה יש לי הסתייגויות, מה מנהל אותי, לשים לב בכלל כשמשהו מנהל אותי, להגיע להבנה כזו בזמן אמת ולהצליח לעצור את זה בזמן. לשים לב שהחיים שלי לא היו מנוהלים בכלל, לשים לב שרגשות שולטים בי, לשים לב להתנהגויות ודפוסים שהיו קיימים בי עוד בילדות ולא ידעתי להסביר לעצמי את פשרן חוץ מלרדת על עצמי ולא תיארתי לי בכלל שזה קשור למחלת ההתמכרות. ובכלל כל הסתירות שקיימות בי, להכיר בהן, להבין אותן. להכיר במרד ובכניעה ולהבין שכל עוד זה במודע ומקדימה ומוכל מצידי אז אפשר לחיות עם זה בטוב.

נקודת ציון משמעותית נוספת היא קבוצת השיקופים של דני שכל פעם מחדש סיבכה אותי עם עצמי ועם הסביבה. בתחילת התהליך פה, במרכז גמילה שבטיא, זה סיבך אותי עם הסביבה ועם עצמי. בשלב מתקדם יותר בתהליך זה סיבך אותי יותר עם עצמי. ההתעקשות הנועזת של דני על השיקופים, מסע ההסברה שלו לגבי החשיבות של השיקופים והמשך ההתעקשות וההתנגדות שלי לקבוצה הזו ועמידתו האיתנה של דני מולי הוכיחו את עצמם עד כדי כך שהיום כשאני מבינה שיש בעיה כלשהי ביחסים כלשהם ,גם אם זה לא קשור אליי, אני לא מבינה מה הבעיה של הצדדים פשוט לפתוח את הדברים, לשים על השולחן את כל הכעסים והטינות ואיך הם לא מבינים שזה רק יגרום לקשר להעמיק, מה לא ברור? איך זה לא ברור? לאט לאט אני מתחילה להבין שמחלת ההתמכרות היא בעצם בעיה במערכות יחסים, עם עצמנו, עם המשפחה שלנו, עם הסביבה. זה השורש. יחסים. כמו שם הקבוצה שאלינור מעבירה לנו : יחסים. זה מתחיל ביחס שלי לעצמי, לתשומת הלב שאני מקדישה או לא מקדישה לעצמי. תמיד חשבתי שלאהוב את עצמי זה אגואיסטי וזה לא טוב, זה משהו שלילי ,משהו שצריך להתרחק ממנו ופה הייתה הבעיה. הלכתי והתרחקתי מעצמי מרגע שאני זוכרת את עצמי וככל שהתרחקתי, ככל שהורדתי לעצמי את הראש שוב ושוב ככה חיפשתי במצוקה אדירה מזור לעצמי .כי איך אני יכולה להסתובב בעולם ולתפקד כבן אדם בוגר ,כשאני עצמי יושבת בחושך ,עיוורת ליחס שלי לעצמי. שנים על גבי שנים .ואז הגיעו הכדורים שהדליקו לי את האור לכמה שנים עד שכבר לא והאור כבה והגעתי למרכז גמילה הגעתי לשבטיא.

חמישה חודשים חופרים לנו פה על יחסים והתמכרות והנה אני ,רק בכתיבת המסר הזה נפלה לי ההבנה והתיישבה בול במקום ,ההבנה הזו. פשר כל ההתנהגויות המוזרות שלא יכולתי להסביר אותן ,אפילו לא לעצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. כולה חיפשתי שמישהו יראה אותי. בגלל זה עשיתי דווקא, בגלל זה היה מרד ,בגלל זה עשיתי הכול הפוך מהמצופה. בתהליך שלי במרכז גמילה שבטיא הבנתי שכבר 51 שנים אני לא רואה את עצמי. לא רק שאני לא רואה את עצמי אלא שברגע שיש איזה זיק של נראות אני מיד מסתתרת שוב. אם אני לא אראה את עצמי ,איך מישהו חיצוני יראה אותי? איך אפשר להתקדם בכלל לאנשהו ככה? בערב חג שמחת תורה התקשרתי לשרון ובכיתי . בכיתי כי הרגשתי כישלון בתור אמא ,כשלון בתור בת זוג וכישלון כבת אדם. שרון אמרה לי שהטעות היחידה שעשיתי היא שלא ראיתי את עצמי ,לא הבאתי את עצמי בכל מערכות היחסים שלי שבחיי, שלא הייתה לי בכלל מערכת יחסים עם עצמי וכל פעם שהיה ניסיון למערכת יחסים כזו, לדיבור פנימי כלשהו עם הילדה הפנימית אז מיד עשיתי לה "קפד ראשו" כמו שאלינור אומרת. איך הילדים שלי יעריכו אותי אם אני לא מעריכה את עצמי? איך הילדים שלי יראו אותי אם אני לא רואה את עצמי ולא מראה את עצמי אלא תמיד מסתתרת .

אבל זה תהליך ותהליכים זה דבר ארוך , בתהליכים יש שלבים. היום אני מסיימת את השלב הראשון בתהליך הזה. הדרך עוד ארוכה. אבל עכשיו אני כבר לא עיוורת, יצאתי לאור, אני כבר לא הילדה המפוחדת שיושבת בארגז בפינה בחושך. אני יודעת שאם לא יהיה לי את עצמי החומלת ואת הילדה הפנימית ,אז לכאורה יש לי הכול ,אבל ,בעצם אין לי כלום, כי הבור יישאר פתוח .ועל איך לסגור את הבור הזה , על זה עבדתי כאן בשבטיא. איך לא לברוח מהבור הזה, איך לא לפחד ממנו, איך לעמוד ולהסתכל על הבור ,לא להיבהל ממנו ולשאול את עצמי שאלות , לכתוב את זה או לדבר על זה עם מישהו ,בכנות, בפתיחות ובנכונות ,לדבר על הצורך, על הרגש, כי כל צורך וכל רגש הוא לגיטימי ,העיקר להוציא את זה, לאוורר את זה כי זו האמת הפנימית שלי, וזה אנרגיה שנמצאת בגוף והאנרגיה הזו חייבת למצוא דרך החוצה בכל מקרה .בין אם אבחר בזה או לא. איך זה נראה כשאני לא פועלת לאוורר את זה , את זה אני כבר יודעת. פה בשבטיא למדתי לדבר, לדבר, לדבר. ולשתף וגם לפעול, אפילו לעשות פעולה הכי פשוטה כמו לשטוף את הרצפה או לשטוף את הכלים או לעשות שירות כלשהו ויחד עם הפעולה הבור יתחיל להיסגר לאט לאט.

בנוסף במסגרת קבוצת יחסים אחד המשפטים הראשונים ששמעתי פה ושליוו אותי לאורך התהליך זה המשפט: כשצורך פוגש גוף נולד רגש. וההבנה שלכולם יש צרכים ובעקבות הצרכים נולדים הרגשות ואם יש מודעות ושיח ונתינת לגיטימציה לקשת הצרכים והרגשות ,מערכות היחסים מתחזקות ומעמיקות.

הלוואי ויכולתי לומר שלמדתי, חוויתי, עכשיו אני יודעת וזהו, אפשר לנוח על זרי הדפנה. לצערי לא. המעגלים הללו במוח הם עמוקים מדי בשביל להימחק לתמיד אבל ,וזה אבל ענקי ,עכשיו אני יודעת מתי זה מתחיל לבוא שוב, אני יודעת לזהות את זה ,איך לפעול ,מה לעשות, זה משהו שמצריך תחזוקה שוטפת ,זה משהו שמצריך קבלת החלטה אקטיבית ועל זה היו לנו הרבה שיחות עם קיריל.

אני יושבת כבר שעות על המסר הזה ודי נגמרו לי הכוחות אז נראה לי שאתחיל לסכם.

נכנסתי למרכז גמילה שבטיא מאוד סקפטית ,לא מצליחה לישון בלילות ללא כדורים ובתחתית של חיי. אני יוצאת היום משבטיא הרבה יותר בטוחה בעצמי, ישנה מעולה בלילות ללא שום כדור ומתחילה לעלות לאט לאט מהתחתית, מתחילה להתיישר ולאהוב את מה שאני רואה במראה בבוקר .זה אומנם לקח לי 51 שנים אבל מי סופר…ברור לי שהדרך עוד ארוכה ושיהיו עוד הרבה מכשולים ומהמורות ולפעמים אני לא אזכור כלום ממה שלמדתי פה אלא רק בדיעבד ולפעמים אזכר מיד ואתעשת מיד.

אני מדמה את את המקום הזה שנקרא מרכז גמילה שבטיא לרחם ענקית שאליה הגעתי חבוטה מהחיים. אני זוכרת שאחרי שבועיים פה כתבתי ליוסי בוואטסאפ "אתה יודע, די אוהבים אותי פה". זה הפתיע אותי וזה ריכך אותי וזה עשה לי כל כך טוב .אני יודעת שיש עוד מלא דברים שבטח שכחתי שעברתי פה אבל כבר אין לי כוח לשבת ולכתוב אז אתחיל לסיים. יש פה אנשים שאני חייבת להם תודה על עצם הנוכחות שלהם פה. יש כאלה שכבר סיימו אבל גם להם אני רוצה להגיד תודה.

קיריל: הראשון שקיבל אותי בשבטיא. תודה על פתיחות יוצאת דופן בשיחות איתך, על ההזדמנות להרגיש נורמלית ,על הדוגמאות שנתת לי מחייך הפרטיים ,זה היה לי כל כך חשוב וכל כך משמעותי.

מיקי: תודה על הכלה אינסופית , החיבוק שלך זה כמו מטען שהטעין אותי כל פעם מחדש. סליחה על שעצבנתי אותך כמה פעמים. אתה יכול להחליף כמה מילים עם יוסי הוא יבין אותך מאוד.

דני: תודה על שאלות נוקבות ,עמוקות ולא מוותרות. תודה על מטרות עם משמעות ועל התעקשות על עמידה בהן. תודה שתמיד שיקפת לי את המציאות כמו שהיא מבלי לעדן, תודה שלא ויתרת עליי למרות שגם לך עליתי על העצבים לא פעם. לך תחליף גם אתה כמה מילים עם יוסי שלי.

אלינור: החום שמוקרן ממך זה כמו מתנור. את אוהבת ,מחבקת ,רואה כל אחד ,צוחקת צחוק מלא חיים שאני מתה עליו. תודה על השיחות, על התובנות המרובות, על ההיכרות עם הילדה הפנימית שלי, על ההיכרות עם צורך ורגש , על המכתב שיגיע בעוד שנה.

שרון: סליחה על שבתות שהפרעתי לך ופעמיים גם בחופשה . תודה על קבוצת גוף נפש ועל "איפה זה מרגיש לך בגוף", עם כל כמה שבהתחלה זה היה מטריד ,לקח זמן אבל בסוף התחברתי והרגשתי את זה בגוף והצלחת לחלץ ממני גם איך זה מרגיש ומה זה ולא ויתרת עד שקיבלת תשובה. ותודה על המדיטציות. פה בשבטיא הצלחתי להפוך את המדיטציה להרגל כל כך עמוק עד שאם אני מפספסת זה ממש חסר לי.

שירה: עד עכשיו את מוזרה לי קצת, היכולת הזאת לאהוב אנשים באשר הם, לחבק כל אחד, לקווצ'ץ' כל אחד כאילו היה תינוק מתוק וקטן. זה משהו שמיוחד לך. תודה על שיעורי אומנות שבתכלס הכי נהניתי מהם. תודה שלא ויתרת עליי ושהתעקשת שלמרות גילי אני אמצא את עצמי פה ושהמקום יעזור לי ואכן צדקת.

ליאור: זה לקח יותר משחשבנו אבל זה עבד ותודה על הרעיונות ההזויים שלך כמו להקים מרכז גמילה. ותודה על תיקון המאווררים.

שוש: תודה על ארוחות טעימות ,על סבלנות אין קץ במענה לשאלותיי איך מכינים כל מיני דברים. אני בטוחה שלא יצא לי כמו שלך אבל בכל זאת.

ואחרונים חביבים המשפחה שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם.

לילדים שלי ,אני יודעת שלא היה קל איתי בחצי השנה האחרונה ושהייתי בריכוז עצמי מטורף. ועל זה אני מבקשת את סליחתכם. על איך שהייתי לפני ההגעה למרכז גמילה שבטיא ועל שנעדרתי מהבית כמעט חמישה חודשים. אני רוצה להגיד לכם תודה על התמיכה המוחלטת שלכם בי ואני מאוד מקווה שלמרות כל המריבות לאחרונה עם אבא אתם אכן רואים איזשהו קמצוץ של שיפור אצלי, קמצוץ של הטבה. על הכסא הזה אני לא יושבת לבד, אתם ואבא ביחד איתי. ארבעתכם עברתם את כל התהליך הזה ביחד איתי ,כל אחד בדרכו וזה לא היה קל בטח שלא עם אמא כמוני. התמדתם להגיע כל שבת וזה כל כך חימם לי את הלב והיה לי מאוד חשוב .שיתפתם פעולה עם אבא ועזרתם לו מאוד בהתנהלות בבית. ויצאו גם דברים טובים מכל הסיפור הזה, אני רואה את זה ואני בטוחה שגם אתם. תודה שהגעתם אז ותודה שנעניתם מיד והגעתם גם עכשיו. אתם הכוח שלי ואני אוהבת אתכם כל כך.

ואחרון חביב הלא הוא יוסי שלי. האיש והאגדה שאיתי באש ובמים כבר 30 שנה. אין לי אלא לבקש את סליחתך על כל ההאשמות ,המריבות והדרמות שאני נוטה לעשות. עכשיו יש לי שבט שלם לבכות לו, להתייעץ ולשתף. וגם שתלו לי פה מחשבות חדשות שיפקחו על המחשבות הישנות אז זה גם אמור לעזור. המודעות וההחלמה כל כך בקדימה עכשיו וביחד אנחנו נשמור על זה ,אני אשמור על זה ואני רוצה להודות לך על שהענקת לי חמישה חודשים להיוולד מחדש ובזמן הזה תמכת במיליון אחוז וניהלת את הבית למופת. אוהבת אותך .

היו פה במרכז גמילה שבטיא עוד כל כך הרבה חוויות וקבוצות אני לא זוכרת כרגע את הכול. אבל במילה אחת תודה.

 

post-thumbnail
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
post-thumbnail
יום שחור בשימוש של דורון

היום השחור שלי התחיל כמו רוב הימים בתקופה האחרונה לפי...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר סיום התהליך של מיכל

קוראים לי מיכל ואני נקיה. רק להיום אני נקייה 12...

קראו עוד >
post-thumbnail
סיפור החיים של גבי

הקדמה אישית קוראים לי גבי ואני מכור, רק להיום אני נקי...

קראו עוד >
post-thumbnail
סיפור החיים של יעל

יעל הקריאה את סיפור החיים שלה במרכז גמילה שבטיא לחברים...

קראו עוד >