לפניכם מסר סיום שהקריא גלעד שאנחנו כל כך גאים על הדרך שהוא עשה אצלנו במכון גמילה שבטיא.

קוראים לי גלעד ואני מכור, רק להיום אני נקי 6 חודשים ו14 יום.

אני אתחיל בזה שאני שונא סיומים ופרידות מאז שהייתי קטן תמיד היה לי קשה שמשהו ניגמר ודבר אחר צריך להתחיל. אבל היום אני מנסה לראות בזה הזדמנות ולא להתבאס על מה שהיה יכול להיות ומה שלא היה. לפני 6 חודשים נכנסתי למכון גמילה שבטיא ילד מלא חומות ומחסומים שלא נותן לאף אחד להיכנס כדי לא להיפגע, ילד שחשב שהוא יודע הכול על החיים ושלא צריך עזרה מאף אחד ולא רוצה ליצור קשרים עמוקים. וכל זה מהפחד של להקשר לאנשים ולהינטש.

כל כך פחדתי מקשרים ואנשים שלבשתי 2 עד 3 שכבות של בגדים רק כדדי להראות יותר גדול ולהרגיש יותר בטוח. אך עם הזמן הורדתי את השכבות בפנים וגם בחוץ.

התהליך הזה לא פשוט גם עם היותי הצעיר ביותר בבית והרגשת חוסר שייכות ופערי הגיל. אחרי החודש הראשון כבר רציתי לעזוב חשבתי שהבנתי הכול וזהו אך באותו חודש וחצי סבתא שלי נפטרה וזה נתן לי מכה חזקה שעד היום עזרה לי להישאר פה עד הסוף. אני זוכר את הערב הזה דני קורה לי לבוא לשנייה ואני ישר שואל את עצמי “מה כבר עשיתי” אבל שנכנסתי וישבתי על הכורסה  ודני אמר לי שאמא שלי ושירה רוצות לדבר איתי הבנתי שמשהו קרה. אמא שלי אמרה לי שסבתא שלי נפטרה ושאלה ואמרה לי להגיד לה משהו שהיא תדע שאני בסדר אמרתי לה  “אני בסדר” שירה אמרה שהיא ואמא ידברו לגבי היציאה שלי ללוויה. דני דיבר איתי קצת אחרי השיחת טלפון באותו הרגע עוד לא נפל לי האסימון שזה באמת קרה. לפני שיצאתי מהחדר עם דני הוא אמר לי לא להתבודד ולדבר עם החברים בבית. וככה יום אחרי זה יצאתי ללוויה ולילה בבית.

הסיבה שאני מספר את הסיפור הזה פה ועכשיו כי באותו לילה לא ישנתי והבטחתי לעצמי שאני לא מסיים את הטיפול כי זה מה שסבתא שלי הייתה רוצה. ומאותו היום למרות ירידות וניסיונות שלי לוותר לעצמי בטיפול תמיד המשכתי כי נזכרתי שיש לי הבטחה למלא. זו הייתה נקודת מפתח אחת בטיפול והשנייה הייתה לפני ובמהלך הטיול לפורטוגל שבשבועות לפני הטיסה הייתי עצבני ורציתי לסיים את הטיפול שלי בשבטיא.

ויום לפני הטיסה נרגעתי ודני אמר לי שהוא בלחץ מהרוגע הזה כי הוא חושב שהגעתי להחלטה שאני לא חוזר לטיפול בשבטיא אחרי החופשה. והוא צדק זה באמת מה שתכננתי. אני לא יודעת בדיוק מה גרם לי לשנות את ההחלטה אם זה שיחה עם דני או החופשה עצמה ואולי השילוב בניהם אבל אחרי שבועיים אולי יותר חזרתי לשבטיא והפעם בלי שכבות עם בגדים נורמלים בקיצור יותר בן אדם ממה שהייתי. את הקרדיט הזה אני נותן למשפחה שלי ואח שלי שבהלך הטיול השקיע בי מהזמן שלו והלך איתי לקנות בגדים והכניס בי לא פעם ולא פעמים קצת שכל בטיול הזה וגם אחריו. שחזרתי לשבטיא ראיתי את השינוי שנוצר אצלי ואת זה שאנשים התגעגעו אלי ושהייתי חסר זה גרם לי להבין שאני חשוב לאנשים גם אם אני לא רואה את זה ככה.

בשבטיא למדתי מלא לא רק על עצמי אלא גם על אחרים על איך לתפקד יותר בחברה. ואולי זה ישמע מאוד חנוני וקיטצ’י אבל יש שני משפטים שמתארים את התהליך שלי פה הראשון הוא “עם כוח גדול באה אחריות גדולה” והשני הוא “זה לא מי שאתה מתחת זה מה שאתה עושה שמגדיר אותך” שניהם מסרטים שאני אוהב ומסמלים דברים שלמדתי פה.

אני רוצה להגיד אסירות תודה ממש גדולה לחברים שהיו איתי בדרך שלי לאלה שכאן ולאלה שלא, לדני שהיה מדריך אישי מדהים שידעת מה להגיע גם אם זה היה לי קשה לשמוע, למיקי שתמיד הקבוצות שלו גרמו לי להבין דברים חדשים והחיבוק שלך תמיד גורם לי להרגיש יותר טוב, לרפאל שתמיד דחף את הסבלנות שלי לקצה ועזר לי להבין לאיפה אני רוצה להגיע, לקיריל שלא פה אבל היה משמעותי בשבילי ותמיד יהיה מודל לחיקוי בשבילי, לחגית שתמיד עזרה לי בבעיות ותודה שלא התייאשת ממני, לאלינור שלימדה אותי שזה בסדר שזמנים הם קשים ושתמיד יש תקווה, לשרון שעד כמה שזה מעצבן וכואב תמיד דחפה אותי מחוץ לאזור הנוחות שלי גם אם צריך להרביץ או להוריד בכוח אוזניות, ולשירה שהסכימה לקבל ילד אבוד שכל מה שהוא היה צריך זה חום ואהבה.

ותודה אחרונה להורים שלי שלא משנה כמה סיבות נתתי להם לא להאמין בי לא ויתרו עלי וגם לאח שלי שאפילו שהקשר שלנו עדיין לא קרוב כמו שהייתי רוצה אתה לא מוותר עלי למרות ההבדל בגיל ועל זה אני רוצה להגיד לכם משפחה יקרה תודה ושאני אוהב אתכם מלא ושכמו שלא וויתרתם עלי אני בחיים לא אוותר עליכם.

תודה שהקשבתם.