מסר סיום אביאל

מסר סיום אביאל

קוראים לי אביאל ואני מכור וזה מסר הסיום שלי במרכז גמילה שבטיא

אני אהיה כנה, לא היה לי ממש מושג איך אני אמור לכתוב את המסר הזה. אני רק יודע שהוא אמור לתאר את התהליך שלי כאן. אבל איך אני מסכם דבר כזה? עזבו שזה מרגיש בלתי אפשרי, זה כל כך מבולגן לי במוח שאין לי מושג אפילו איפה להתחיל.

אתחיל בכך שאגיד שאני מאוד מופתע להיות כאן היום, מופתע מעצמי בעיקר. כמות הפעמים שרציתי לחתוך מכאן ולעזוב הייתה מאוד גדולה. דברים שלא הסתדרו, תחושות של מיצוי, כתיבת מסרים חושפניים ועצלנות. כל אלו היו דברים שלא רציתי להתמודד איתם ופשוט לברוח. אבל דווקא מתוך כל התחושות האלו, אני גם גאה להיות בנקודה הזאת. אני חושב שכבר הרבה זמן לא יצא לי לסיים משהו כמו שצריך. והאמת זאת תחושה נהדרת.

יש לי קושי עם סופים, אני חושש מהם, תמיד רוצה ללכת בשקט, בחטף, לא לעשות מזה עניין, ובכלל, יש לי נטייה להתרחק מדברים בחיים שלי. באחד מהטיפולים הבנתי שזה חלק ממנגנון הגנה שפועל אצלי, מנגנון די שלילי שפיתחתי כדי לטפח רחמים עצמיים. אני מתרחק ואז משהו בי מצפה שיתקרבו, וכשזה לא קורה, אני מרעיל את עצמי ואומר "בטח יש דברים חשובים יותר" וכך נבנה חוסר ביטחון, שנאה וחוסר קבלה עצמית. אני מרגיש לא ראוי לדברים טובים ומתבודד.

משהו בי לפני כמה ימים רצה פשוט לעזוב בבום, בלי מסר, בלי אירוע, כי ככה יותר פשוט, כי אני לא משמעותי. אבל זה היה רק קול אחד, ובתוכי יש עוד קול, שהתחלתי לבנות כאן בשבטיא, קול טיפה יותר חיובי והיום אני באמת ובתמים מתרגש ומצפה להיות כאן.

אבל מרגיש לי שאני קופץ קדימה מדי, אז אחזור טיפה אחורה.

הגעתי למרכז גמילה שבטיא לפני 4 חודשים כאשר אני נקי כמעט חודשיים בחוץ, עדיין חי את הטראומה של היום השחור שלי, מודע לכך שאני צריך עזרה ובמקביל, עדיין לא מאמין שזה המקום שאני צריך להיות בו. הקבוצה שהייתה כאן בזמנו הייתה קבוצה יחסית מגובשת וזה הבהיל אותי נורא, לא ידעתי אם אצליח להשתלב, לא ידעתי אם אתקבל בצורה טובה. אז התבודדתי, צפיתי מהצד, וכמו תמיד, חיכיתי למישהו שיזרוק מילה לכיווני עם איזושהי תקווה להשתלב בשיח, להרגיש חלק, להרגיש רצוי. זה חלק גם מאיזשהו מנגנון שקיים בי, אני פוחד להיפגע, להידחות, כי גדלתי עם תחושת דחייה בחיים, ככה שאני חייב אישור לנוכחות שלי, לדעה שלי.

הרבה פעמים אותה התנהגות שלי נוטה להתפרש כהתנשאות. תמיד מחכה לצד השני שידבר קודם, שישאל, שיתעניין, אבל זה לא כי לא מעניין אותי, זה כי אני מריץ סרטים בראש, לא יודע כמה אני ראוי בכלל להתעניין ולנבור בחייו של השני. לעיתים גם מדובר בריכוז עצמי, קורה משהו אצלי בחיים או בראש ואין לי יכולת הכלה לצד אחר, אבל זה לרוב הסיבה הראשונה.

ושלא תבינו לא נכון, אני ממש לא חף מפשע בנושא התנשאות, למעשה, באתי לשבטיא עם המון ביטחון מופרז ורדוד, ותכלס, הבנתי שהייתי ממש מעצבן בחודש הראשון שלי. ואז הגיעה נקודת המפנה הראשונה, "קבוצת השיקופים הידועה לשמצה".

קבוצת שיקופים זוהי קבוצה שבה בגדול אם למטופל יש משהו להגיד למטופל אחר, הוא יכול להגיד אותו מבלי שהצד השני יוכל מיד להגיב. אתה יכול להחמיא, להעיר, לבקש, בין אם זה משהו שמפריע לך ובין אם זה משהו שראית ולדעתך מזיק לצד השני. המטרה – להוות מראה למטופלים האחרים ולעזור להם דרך הקבוצה לראות חוזקות ופגמים בעצמם שאולי הם לא מודעים אליהם.

באותה קבוצת שיקופים באתי טעון, היו לי כמה שיקופים שאותם אמרתי ולאחר פינג פונג ביני לבין מי ששיקפתי להם, דני המדריך החליט לנסות משהו אחר. הוא הציב 2 כיסאות באמצע המעגל, ביקש ממני לשבת על אחד ובהסכמתי הזמין את 3 המטופלות לשקף לי, עוד לפני שהתיישבתי על הכיסא הכנסתי את עצמי למצב של מגננה, ידעתי שהולך כנראה להיות קשה, וישבתי שם, מעט ציני, פנים חתומות, מוכן לשמוע ביקורת, לא בהכרח לקבל אותה.

למטופלת הראשונה לא הייתה בעיה איתי ממש וגם לי לא הייתה איתה וסגרנו את העניין די מהר, היא ביקשה סליחה אם היא פגעה בי ודי הרגשתי אשם כי היא באמת רק נקלעה לשדה הקרב.

המטופלת השנייה בתורה שיקפה לי את אשר על ליבה. עיקר הביקורת הייתה על תחושות התנשאות שמתקבלות ממני. אלו דברים שמאוד הכרתי בעצמי וכביכול גם ידעתי אליהם את הסיבה וגוננתי על עצמי. טענה אחת שגרמה לי לסוג של בלבול ואפילו בהלה הייתה שאני לפעמים מקטין אחרים על חשבון האדרה עצמית. זוהי הטענה היחידה שבזמנו לא הסכמתי לקבל כי לא הבנתי מאיפה היא נובעת בכלל.

עם המטופלת השלישית השיח התפוצץ לחלוטין אך הטענות בסופו של דבר היו אותן טענות, עם דגש יותר חזק על העובדה שאני מקטין אחרים והקבוצה נגמרה.

אני אומנם קורא לקבוצה ההיא בשם מצחיק, אבל באותם זמנים הדברים לא היו מצחיקים בכלל, אחרי הקבוצה משהו בי נשבר. היה לי קשה להכיל שאני כל כך שנוא וכל כך מרחיק כשכל מה שאני באמת רוצה זה להתקרב.

האינטנסיביות של הקבוצה ההיא גרמה לי להנמיך פרופיל, נהייתי שקט יותר, נכנסתי למצב של הלקאה עצמית, רחמים עצמיים וקורבנות. הרגשתי חוסר קבלה, ושאין לי מקום בשבטיא. הרגשתי מובס. לא הבנתי, איך לא רואים שאני סה"כ בן אדם טוב? למה בכל זאת חושבים כל הזמן שאני מתנשא? למה אני לא מצליח להתקרב?

כל השאלות האלה, בשילוב עם שיחות פרטניות גרמו לי להבין שמעבר לאהבה עצמית מופרזת שנובעת לרוב מחוסר ביטחון מאוד גדול, לא הייתי מפרגן מאוד, ואם פרגנתי זה היה מעמדה מאוד שחצנית. ואז זה היכה בי, אני יכול לאהוב את עצמי וזה בסדר, אבל אם לא אאזן את זה עם פירגון לצד השני, הוא יחווה ממני הקטנה. ברגע שנפל לי האסימון הזה התחלתי לעבוד על דפוס חוסר הפירגון שלי. כאן הייתה הפעם הראשונה שנתתי לדפוס הזה שלי מקום, נתתי לעצמי הזדמנות לחקור אותו ואולי גם לתקן סוף סוף כמה דברים בנוגע אליו. אומנם עד היום קשה לי לפרגן כמו שצריך ולפעמים גם לא מצליח בכלל, או שזה יוצא לי עקום. ובכל זאת, אני חושב שחוויתי פה התקדמות גדולה בכל הקשור לזה.

בנוסף לעבודה על הדפוס, הבנתי שהגעתי למרכז גמילה שבטיא עם מסכה מאוד גדולה, שהייתה חלק מאמונה יהירה שבאמת אני יותר טוב מהמקום זה. הגעתי נקי, באתי לעבוד וכביכול הייתי הכי "החלמתי" שיש. לא קלטתי כמה מתנשא הייתי וכמה זה מנע ממני להיפתח באמת. אבל לאחר אותה קבוצה הדברים כבר לא היו אותו דבר והתחיל להיבנות לו אביאל אחר, אמיתי יותר.

לאחר חודש בשבטיא עליתי לשלב ב'. התחלתי לצאת הביתה ולעבד את היציאות שלי והתחיל לי גם טיפול בהתמכרויות עם שרון. זה השלב שבו הטיפול האמיתי התחיל מבחינתי. שילוב של חקר עצמי מעמיק ובחינת מערכות היחסים שלי בחיים עכשיו, ובחיים בכלל.

היציאות הראשונות שלי הביתה לא השאירו לי טעם טוב ממש והרגשתי רע בבית, הרגשה שלמזלי השתפרה מיציאה ליציאה ובכל זאת לא יכולתי שלא לחוש תסכול, בעיקר מעצמי. ראיתי את כולם מתגעגעים, רוצים לצאת הביתה, משתוקקים לזה, ורק אני אדיש, לא מתלהב ואפילו רוצה להתחמק מזה. לברוח. הבנתי בסופו של דבר שמתחת כל ההתנהגות הזאת מסתתר פחד. פחד בעיקר לאכזב. עוד פעם.

ושוב חזרתי ושאלתי את עצמי, למה אתה ככה? מה יש לך? תהיה נורמאלי ותתגעגע למשפחה שלך. אני חושב שהרגשתי הרבה זמן ריחוק מהמשפחה שלי, ואני עדיין מרגיש אותו טיפה לפעמים. אולי זה נובע מחוסר הכלה שהרגשתי ואולי זה אי מציאת המקום במשפחה, אני באמת לא יודע אבל זה גרם לי להרגיש טיפה כמו צופה מהצד, שוב, נואש להצטרף ולהיות חלק אבל לא מצליח. אף פעם לא דיברתי את זה, פשוט התנהגתי את זה. עד שהגעתי לכאן. ולאחר שיחות, טיפולים והרבה מחשבות, הגעתי להבנה קשה שאני לא עושה שום דבר שיגרום לקשרים המשפחתיים שלי להיות משמעותיים בשבילי, ותכלס אני רק מנציח קורבנות במקום לפעול ולעשות משהו כנגדה. בנוסף, לא הערכתי נכון את משמעות הקשר בשבילם, הייתי בטוח שהמצב הקיים הוא הטוב ביותר ולא חשבתי לרגע על כך שיש אנשים שחשוב להם להיות איתי בקשר. אותה הבנה גרמה שרשרת שיחות שבסופם הצלחתי למצוא גם אני למה הקשרים חשובים לי, להבין בכלל שהם חשובים לי ולהתחיל לפעול כדי לשנות. אני עדיין לא מושלם בקטע הזה, אבל משתדל מאוד כן לזכור את הדברים הבסיסיים.

כל זה יצר בסיס מחשבתי לאיזשהו קול שהתחיל לצמוח בתוכי, אותו קול חיובי ממקודם, קול שאמר "יש אנשים שאתה משמעותי עבורם, וכן חושבים עליך, וכן רוצים בנוכחותך. אני יכול להיות משהו למישהו".

זה נשמע אולי מובן מאליו וקצת מצחיק אבל המחשבה על חוסר המשמעותיות שלי לאנשים הייתה אחת הסיבות העיקריות לשימוש שלי. תחושות התסכול והבדידות שהייתי חווה, רק בגלל שאין לי את הכלים להעמיק קשר עם בן אדם היו קשות. ועוד יותר שלא ידעתי איך לדבר את זה ולשתף על זה והרגשתי לרוב שאני לא יכול, מאותן סיבות שזה מצחיק ומשונה.

אבל הקול החיובי הזה, שהתחיל לצמוח לו, ביחד עם האנשים כאן במרכז גמילה שבטיא יצר קרקע פורייה להתנסות בה. בעזרתה של אלינור הצלחתי להבין מה אני רוצה בכלל ממערכות יחסים ויצאתי לדרך, יצרתי כאן קשרים, והרגשתי שאני מעמיק אותם, נחשף יותר, מראה חלקים אמיתיים באמת ולא מסתתר מאחורי מילים יפות וריקות. היו גם קשיים בדרך, תחושות שהציפו אותי לפעמים בהקשרי מערכת יחסים כזאת או אחרת ונאלצתי להבין איך אני מתמודד איתן. אבל עם הדרכה טובה, הצלחתי למצוא הרבה פעמים את הפתרונות. וכך הלך לו הקול החיובי והתגבר יותר.

ואז הגיע שלב ג', בו אני חושב החלו לנבוט כל הזרעים ששלב ב' שתל בי. התחלתי את ההתערבות המשפחתית, שהייתה בהשתתפות ההורים שלי ובכללי התחלתי להכין את חיי מחוץ לשבטיא.

עכשיו, ההורים שלי כאן היום, שומעים אותי מקריא את המסר הזה והאמת, אני בלחץ אטומי. ההורים שלי לא כל כך מכירים אותי ככה רגיש. הם לא מכירים את האני האמיתי שלי, האני שהוא חברותי, אוהב, מכיל, מקבל. הם מכירים אותי לרוב ציני, ביקורתי, קר ומחושב. שנים שאני מתחזק דמות כל כך עמידה מולם שעכשיו לנפץ אותה מאוד מפחיד אותי, ובכל זאת, אני מנסה להתמסר לרעיון.

עברתי עם הוריי בעשור האחרון שנים שהיו לי מאוד קשות ויצרו הרבה פערים בינינו שלוו בהרבה רגשות שליליים. אבל אני לא אשכח טיפול אחד במיוחד, נקודת מפנה נוספת, בו שרון ביקשה ממני לעצום עיניים, והיה ריח באוויר שפשוט זרק אותי לזיכרון של אמא שלי ואני באיזה חנות ספרים, כנראה בימי היסודי, קונים ציוד בית ספר. ואני זוכר איך הזיכרון הציף אצלי תחושה נעימה, תחושה שאני אהוב, ובלי שעשיתי שום דבר מיוחד בשביל זה, סתם אהוב כי אני הוא אני. משם משהו התאזן, היה טוב יותר, שקט ורגוע. לאחר כמה שבועות התחלתי לעבוד על הקשרים בטיפול המשפחתי עם ההורים, שם בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש לי ביטוי אמיתי מולם והרגשתי שזה מה שחיכיתי לו כל חיי, פשוט לשים את הדברים על השולחן ולקבל הקשבה טוטאלית בשיח שהוא לא ציני, וללא מגננות של שום צד.

במקביל, באותם ימים אני חושב שסוף סוף החל לחלחל לי מה זה בכלל הכוח של הקבוצה. תמיד ידעתי שאנשים הם יהיו הבסיס להחלמה שלי, הם הכוח הגדול שאני שואף שיהיה בחיי. אנשים שיאהבו אותי, לא ישפטו, ופשוט יהיו שם כשאצטרך. כשיצאתי החוצה לקבוצות אן איי בחוץ והמשכתי להעמיק את הקשרים כאן, התחלתי גם ממש להאמין בזה, כי ראיתי מה קבוצה טובה של אנשים עושה לי. ולאט לאט נוסף ממד חדש לקול החיובי שבי, קול שקורא לאהוב ואולי גם להבין שאני רוצה שאנשים אחרים יהיו משמעותיים בשבילי כי אם רק אני משמעותי, זה לא יחזיק לעולם. אני רוצה שיהיה לי איכפת מאנשים, ואולי לא עם כולם זה יקרה אבל אני רוצה להשיג אנשים כאלה בחיים שלי. ואני חושב שבסופו של דבר, כולנו רוצים.

וכך הגעתי לחודש האחרון שלי בשבטיא, אותו התחלתי בעמימות מוחלטת לגבי מה קורה איתי בחוץ. שבועיים כבר לתוך שלב ג' ועדיין ללא כיוון ברור. היה לי קשה לראות אותי מחוץ למקום כאן, נוצרה לי פה תחושת נוחות אדירה, והיה לי קשה להתחיל לפעול לצאת מהמקום האוטופי שמצאתי. עד ששרון ערב אחד תפסה אותי לשיחת אחד על אחד. באותה שיחה התגלו להם הניצנים של פחד נוסף שלי. הפחד לבקש עזרה. לבקש עזרה זה מעשה שדורש חשיפת פגמים ופגיעות, ואני, אני לא מרשה לזה לצאת. נסיבות חיי, בין אם אני מודע להן ובין אם לא הובילו לכך שבשבילי, בקשת עזרה זה לא אופציה, אני רוצה לשדר עסקים כרגיל, אני מסוגל, אני יכול וככה אף אחד לעולם לא יוכל להשתמש בזה לרעתי.

אני עדיין לא מבין את טבעו המדויק של הפחד הזה, אבל במהלך החודש האחרון יצא לי בהחלט להבין שאולי, הממד הבא בקול החיובי שלי הוא קול שאומר "אולי עכשיו כשמצאת את האנשים שלך, תרשה לעצמך גם להיות חלש בפניהם, לא רק חזק". ושוב, זה אולי נשמע מאוד מובן מאליו, אבל זאת נקודת חולשה שלי והיא תדרוש עוד עבודה שאותה אני מתכוון להמשיך ולעשות בחוץ.

אני יוצא ממרכז גמילה שבטיא היום במצב שאם הייתם שואלים אותי לפני חודש, הייתי אומר לכם שאתם הוזים ואין סיכוי בכלל שיקרה. הגשמתי את אחד החלומות הגדולים שלי וסוף סוף עברתי לדירה משלי, בתל אביב, אבל לא ממקום של בריחה, אלא ממקום בריא יותר, של צמיחה. בחוץ גם התחלתי לייצר לעצמי מסגרת תומכת, אני עדיין נסגר עליה אבל היא לפחות קיימת ואני סוף סוף מרגיש שיש כיוון, ויש תקווה לעתיד טוב יותר.

עכשיו, אני חייב להגיד, בהסתכלות לאחור על המסר, מרגיש שאני חייב לכם התנצלות. מסר סיום של מרכז גמילה ולא הזכרתי מילה אחת על ההתמכרות שלי. וזה לא שהתבטלתי פה מבחינת החלמה, הייתי בקבוצות, וקיבלתי כלים אדירים להתמודדות. הגעתי כאן לתובנות שלא חשבתי בחיים שאגיע. אבל כשאני יושב כאן וכותב את המילים האלו, אני מצליח לראות רק את החוויות והדברים שתיארתי כאן מוצגים לנגד עיניי. זה היה התהליך שלי, ובכל האמת שלי, זה מרגיש לי מספיק.

ובזה נראה לי אסיים,

תודה שהקשבתם.

 

post-thumbnail
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
post-thumbnail
סם MDMB

תעשיית הסמים והחומרים הלא חוקיים לא שקטה לרגע ועובדת במלוא...

קראו עוד >
post-thumbnail
סם דוסה

ספוילר: סם הדוסה זה לא באמת משהו שקיים, זה בסך...

קראו עוד >
post-thumbnail
סם הג'י

GHB סם הג'י הוא חומר נרקוטי בעל השפעה מדכאת ומרדימה אך...

קראו עוד >
post-thumbnail
סם הדוקטור MMC

כנראה שאתם מכירים אותו בשמות הסלנג שלו , סם הדוקטור...

קראו עוד >
post-thumbnail
פועלים להשבת האיזון

תהליך ההתמכרות לתרופות מתחיל תמיד ממצוקה וכאב ניכרים. פעמים רבות...

קראו עוד >
post-thumbnail
פנו אלינו עוד היום לקבלת טיפול וייעוץ

השלב בו אנו מכירים בכך שיש לנו בעיה, או שהסביבה...

קראו עוד >
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support