מסר יום שחור בשימוש שהעבירה דנה במרכז גמילה שבטיא

מסר יום שחור בשימוש שהעבירה דנה במרכז גמילה שבטיא

קוראים לי דנה ואני מכורה, רק להיום נקייה 46 ימים

הסיטואציה שאני הולכת לדבר עליה היא כאשר יום הולדת 30 שלי נגמר, כבר כמה שנים לפני רציתי להפסיק לעשן אבל בגיל 29 נפל עלי כמה אני תקועה בחיים, תכלס זה נפל עלי כששיתפתי מישהו שתכלס תמיד עצבן אותי שאני רוצה לעזוב בפעם השנייה את התואר השני אמר לי "מה יש לך את בת 18"? כעסתי עליו, אבל גם נחת עלי פתאום שרגשית אני בכלל לא מרגישה שונה ממה שהרגשתי בתיכון, מחשבות אובססיביות על בנות שפגעו לי מאוד בתפקוד, חוסר יכולת לתקשר עם ההורים והאחים שלי כמו שצריך, חרדות חברתיות, וכמובן התפקוד המזעזע במעבדה. החלטתי שזהו, ימות העולם בגיל 30 אני מפסיקה, ניסיתי להפסיק פעמיים באותה שנה אבל ללא הועיל.

אני אתן קצת רקע. הצלחתי לדחות את השימוש בסם לערבים בעזרת הרצון העז להמשיך במחקר אותו התחלתי בתואר הראשון כי השימוש פגע לי מאוד בממוצע. התואר והמחקר נתנו לי נקודת אור בחיים שעזרה לי לקום בבוקר, זה בערך היה הדבר היחידי שנתן לי משמעות, כי מזוגיות דיי ויתרתי כי לא הצלחתי להחזיק או להתחיל אותה בכלל. מאז שהכרתי את עצמי היו לי מחשבות אובססיביות מול בנות שהיו לי רגשות אליהן, התלותיות גררה הוצאת לחץ וכעס על הצד השני כך שהן תמיד בסוף התרחקו ממני. הגעתי למצב שאני לא מעיזה להתחיל בכלל משהו, מהפחד כבר להרגיש ולהיפגע.

הנקודה הבאה של השנאה עצמית אותה הזכרתי היא ביצוע המשימות המזעזע שלי במעבדה. המנחה שלי שמשום מה אוהבת אותי מאוד, נתנה לי להישאר למרות שהייתי עובדת מזעזעת. לא הבאתי לה סיכומים של תוצאות, ומשימות הכתיבה לקחו פי עשרים מכל אחד אחר. היו לנו כ"כ הרבה שאיפות ויכולות לחקור כ"כ הרבה דברים מדהימים שרציתי אבל לא הספקתי בכלל להגיע אליהם, מה גרם לפער עצום בין הציפייה שלה אלי לעמידה שלי באותן ציפיות וזה ישב עלי המון.

רקע קצר על העבודה במעבדה, בקורונה התחלתי לקחת כדורים לטיפול בהפרעת קשב וריכוז באופן קבוע לעבודת כתיבה אבל השתמשתי גם באופן מסיבי. כשחזרנו לעבוד, הבריחה מהמשימות בעיקר גובתה בדיבור עם אנשים, במין הצדקה עצמית שאותם אנשים זקוקים לי. דוגמא לכמה היה קשה לי היא שהיה לי קל מאוד לוותר על העלאה של 1000 שקל למלגה של 4000 שקיבלתי, רק לא לכתוב דוחות. בשלב מסוים, כדי להפחית את האינטראקציה עם אנשים, הפכתי יום ללילה. בסוף הצלחתי למצוא  אנשים לדבר איתם גם בלילה, אבל גם אז השתמשתי המון, מה שהוריד את היכולות התפקודיות שלי.

בנוסף כשנה וחצי לפני היום הולדת נכנסה לחיי הבת האינסוף בערך שהמחשבות האובססיביות עליה לא פסקו, וגרוע מזה, היא הייתה נשארת איתי בלילות הלבנים, מה שהקשה עלי כמובן לעבוד גם. באותה שנה היו לי עוד מאמר שלא הצלחתי לרשום ובסוף רשמו בשבילי, וגם בהגשה שלו, אפילו רק בכתיבת הציטוטים התקשיתי לבצע באופן מסודר, מה שגרם לדברים להיתקע ולהסתבך מאוד. המשימות נערמו לאין סוף והלחץ נשאר באופן קבע, בסוף גם כשביצעתי חלק מהמשימות הן לא היו טובות מספיק כי עשיתי אותן מהר.

הגעתי ליום ההולדת שהלך ונגמר. בשקיעה בסוף היום הכנתי לעצמי סיגריה לשימוש והלכתי להשתמש במרפסת של הבניין, המקום הקבוע שלי שמשקיף על כביש 4 הסואן תמיד ועל בנייני רמת גן. עישנתי והשמש ירדה והתחלתי לבכות. תמיד כשהסתכלתי על הכביש ועל העיר חשבתי על המופלאות העצומה שהאנושות יכולה להגיע אליה והבתים עם המשפחות שיכולות להיות מלאות אהבה אבל גם סבל ותמיד התפללתי לאלוהים שיעזור לאנושות להשתחרר מהשנאה שלנו, אבל השנאה שלי בעצמי לאנשים תמיד הייתה נוכחת והמחשבה שבכלל אין אלוהים ואין שום תכלית לסבל ולמאמץ ייאשה אותי מאוד. השנאה העצמית שלי עלתה, הייאוש מחוסר המסוגלות לי להפסיק, ובעצם לעשות כמעט כל דבר שרציתי היה קשה. בנוסף בגלל שהייתי לחוצה על כל המשימות בעבודה הזנחתי הכל, חברים, בתוכם החברה הכי טובה שלי שסבלה הרבה, ומשפחה, בתוכם הקשר עם ההורים שלי, אחותי שהייתה בודדה וכו' וכ"כ שנאתי את עצמי גם על זה, לא נדבר בכלל על זה שביקשתי כסף לשימוש מההורים שכמובן שיקרתי בנוגע לסיבה שלו ואפילו גנבתי מהם כמה פעמים (העיקר, לכתוב דוחות לא יכולתי אבל לגנוב מההורים כן). הרגשתי טיפשה כ"כ, שאני יודעת מה צריך לעשות אבל כ"כ נחותה שלא יכולה לעשות כלום. העובדה שאנשים פרגנו לי מלא, אמרו שאני חכמה, שאני חברה טובה תסכלה אותי יותר כי ידעתי מה יש בתוכי. אני שונאת את כולם, אין לי כח לאף אחד, בטח לא היה בא לי לחגוג באותו היום למרות שידעתי שיארגנו לי. גם תחושת הבדידות העצומה הייתה לי קשה, לא האמנתי ועדיין קשה לי להאמין שמישהו יאהב אותי, האנשים שמסביבי פה רק כי הם עוד לא פגשו בצדדים הנוראיים שלי, מלאי הכעס, התלוליות, הטיפשות, אם הם היו יודעים גם הם היו בורחים, אפילו הצלחתי להרחיק ממני את אחותי התאומה בעזרת כמויות העצבים שהוצאתי עליה, וגם כששיתפתי אותה סתם בדברים על זוגיות היא לא תמיד יכלה להכיל אותם, בעיקר בגלל השפה הקיצונית שדיברתי בה, הרגשתי שאני מגעילה אותה לפעמים, ואם אפילו היא לא יכולה לסבול אותי אז מי אי פעם יוכל? גם המחשבות שאני כ"כ קטנה שחושבת כל היום רק על עצמה ובוכה כ"כ הרבה מדברים שקשים לה הייתה לי קשה להחזקה.

אני זוכרת שעישנתי עוד סיגריה, בטח כדי להפיג את העצב, הייתה לי כבר תקופה ארוכה מין מחשבה מנחמת כזו שאני אוכל לחכות עוד קצת, לסיים את הדוקטורט, למצוא משהו מדעי שאולי יתרום במשהו לעולם ואז תמיד אוכל לסיים את החיים שלי באזור גיל 35-40. נראה לי אחרי זה חזרתי לעבוד, בתקווה לשרוד עוד יום של תפקוד גרוע בעבודה כי הרי הרגע השתמשתי.

post-thumbnail
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
post-thumbnail
מסר סיפור החיים של מיכאל

מסר סיפור חיים במרכז גמילה שבטיא, זהו מסר שמעביר המטופל...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר סיפור חיים של אראל

קוראים לי אראל ואני מכור. רק להיום אני נקי 162...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר הסיום של דניאל במרכז גמילה שבטיא

מסר הסיום של דניאל כפי שהעביר אותו במרכז גמילה שבטיא...

קראו עוד >
post-thumbnail
יום שחור בשימוש ענת

מסר "יום שחור בשימוש" זהו מסר שמעבירים המטופלים במרכז גמילה...

קראו עוד >
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support