מסר שהקריא יורם בסוף שלב א’ במרכז גמילה שבטיא

את מה שאספר היום רובכם כבר שמעתם כחלק מכתיבתי באחד מהדפוסים השונים אותם קיבלתי. הפעם אתעמק קצת יותר בכל הפרטים.

חשיפת האמת

זה היה באוגוסט האחרון, כמעט 4 חודשים לאחר תחילת הסשן השלישי והאחרון שלי של ההימורים.

כמה שבועות קודם לכן, פתחתי עם אשתי הכול וסיפרתי לה על חשבון הבנק אותו פתחתי בוואנזירו, על ההלוואות השונות אותן הזרמתי לאותו חשבון מחברות האשראי השונות ובהחלטה משותפת של אשתי ושלי החלטנו לקחת הלוואות חדשות על שם שנינו בחשבון המשותף שלנו על מנת שנוכל לקבל תנאי הלוואה טובים יותר ובכך לצמצם במעט את גובה ההחזרים החודשיים. חשבנו וקיווינו שבעקבות העובדה שפתחתי הכול ולא הסתרתי כלום נוכל לפתוח דף חדש.

הנסיעה להורים עם הבנות

בעקבות העובדה שהיה זה אוגוסט והסתיימו המסגרות והקייטנות לבנות שלנו, ולאור התקופה הקשה והעומס הנפשי, הצעתי לאשתי שאקח איתי את הבנות לחדרה והיא תוכל לנוח בבית וכך היה.לקראת ערב, בסביבות השעה 19 בערב התחלתי בנסיעתי לחדרה.

ההימורים משתלטים עליי שוב

היה זה העשירי לחודש, באותו היום התפנו לי כל מסגרות האשראי בכרטיסים השונים בהם החזקתי. 2 כרטיסים עם 30 אלף ש”ח ועוד כרטיס עם 10 אלף ש”ח, סה”כ כ 70 אלף ש”ח התפנו לי באותו היום. אני זוכר בבירור שדקות אחדות לאחר צאתי למטולה הרגשתי עקצוצים בגוף ורצון עז להמר. ישבה לי היטב בראש העובדה שיש לי יותר מ 70 אלף ש”ח פנויים להמר באופן מיידי ושיש לי כמה ימים שאהיה רחוק מאשתי ולא אצטרך להראות לה שהמסגרות השונות של כרטיסי האשראי פנויות בפועל. מהר מאוד התחלתי לשכנע עצמי שאוכל להשתמש רק בכרטיס אשראי אחד ושאם המזל יאיר לי פנים אוכל גם להרוויח כסף, גם להפקיד חזרה לבנק את הכסף בו הימרתי וגם לפרוע באופן מיידי את החיוב בבנק ובכך לטשטש את העובדה שהימרתי.

זה לא באמת היה בר ביצוע ובתוך תוכי ידעתי זאת אך הדחף והרצון להמר הכריעו אותי. לעזאזל, זה לא שאם הייתי מרוויח הייתי בא לאשתי עם 50 אלף ש”ח ומספר לה בגאווה שהרווחתי את זה חזרה. הכסף הזה לא שווה ולא משנה כמה יהיה ממנו הוא בסופו של דבר ייגמר. כל המהות של מה שאני עושה זה להמר ובכך לא אצליח להגיע לאף מקום, לשמור על משפחתי ועל האמון שלנו וזה באמת מה שחשוב.

בקיצור, עצרתי בצד הדרך והפקדתי ככה על הדרך תרתי משמע סכום של 30 אלף ש”ח, כלומר את כל היתרה הפנויה מאחד הכרטיסים שברשותי. אני ממש לא אוהב לכתוב את זה או להודות בכך אך מיותר לציין שכל הדרך לחדרה הימרתי ועקבתי אחר תוצאות. הגעתי לחדרה וכל מה שעניין אותי היה להשכיב חזרה את הבנות לישון על מנת שאוכל להמשיך להמר. לא עניין אותי דבר מלבד זה, לא ראיתי אף אחד בעיניים אלא את הרצון להמר. כך יצא שכל הלילה לאחר שהן נרדמו, ישבתי בחדר והימרתי. לא ישנתי ולו דקה אחת.

שוב הכול התפוצץ לי בפנים

עד הבוקר כבר נגמר לי כל הכסף שהפקדתי ערב קודם לכן. חיכיתי חסר אונים לשעה 10 בבוקר בה הסוכן שלי מתעורר ותוך דקות הפקדתי עוד 30 אלף ש”ח מהכרטיס הנוסף שלי. ידעתי שאני אמור לשמור על הילדות שלי אך היה לי יותר חשוב להמר. טענתי בפני ההורים שלי שאיני מרגיש טוב ושאני צריך לנוח בחדר במיטה. ידעתי שכך הם ישמרו עליהן ולי יהיה את השקט הדרוש להימורים. הייתי בשיכרון חושים.

לארוחת הערב של יום שישי יצאתי מהחדר לפרק זמן קצר ביותר כי ידעתי זה נראה לא טוב שאני כל היום מסתגר. כל הארוחה רק חיכיתי שהיא תסתיים ושאוכל לחזור לחדר,  להרדים את הבנות ולהמשיך להמר.

פעם אחת יותר מדי ואלף לעולם לא די

שוב הגיע הלילה ושוב הימרתי שעות ארוכות עד השעות הקטנות שכבר לא היו הימורים זמינים. ידעתי שעליי לנצל את פרק הזמן הזה על מנת לאגור כוחות. שמתי את הראש לאיזה שעה או שעתיים והתעוררתי בריצה אל הטלפון ולבדוק האם ישנם משחקים פעילים כלשהם. היה מונדיאל נשים, אפילו היה שידור של זה באחד מערוצי הספורט. ירדתי לסלון והימרתי על סה”כ הקרנות שיהיו בסוף המשחק. אבא שלי ראה שאני רואה כדורגל והביע בפליאה ממתי אני צופה בכדורגל נשים, אמרתי לו שזה מונדיאל ולא סתם משחק ושזה מעניין אותי. אז הוא התיישב לראות איתי. הוא צופה בכיף שלו עם הבן שלו משחק שלא באמת מעניין אותו ואני כל מה שמעניין אותי זה שיהיו כמה שיותר קרנות. אני זוכר שחשבתי לעצמי איזה בן חרא ודפוק יש לו.

הטירוף נמשך…

באיזשהו שלב אמא שלי ירדה למטה לסלון וביקשה שאקח אותה שתקנה כמה דברים לנכדות שלה. התעקשתי שהמשחק מעניין אותי אך היא ממש כמעט התחננה שארד איתה אז הסכמתי בלית ברירה. כמובן שכל הדרך וגם בחנות המשכתי לעקוב אחר כמות הקרנות.

בסופו של דבר, בשעות אחה”צ נגמר לי הכסף באתר. עכשיו נותר לי הכרטיס האחרון בו החזקתי עם מסגרת פנויה של 10 אלף ש”ח. הסיכום שלי עם אשתי היה שאחזיר את הבנות לקראת שעות הערב ושהיא תיקח אותן איתה לכמה ימי כיף. החלטתי להמתין עם ההפקדה האחרונה לרגע בו אהיה בבית ואהמר בנוח מול טלויזיה ועם משהו לשתות ליד. חזרתי הביתה וממש חיכיתי שאשתי תיקח את הבנות ותצא לדרכה. רכבתי על העובדה שאיני אוהב כדרך קבע שהיא נוהגת בלילה, בטח שעם הבנות וממש האצתי בה לצאת לדרך. ליוויתי אותן לרכב, חיכיתי שהן ייצאו מהחניה עם הרכב והלכתי ישר לקיוסק לקנות בקבוק ערק. ידעתי שאני מסובך עד מעל הראש ושכנראה שום דבר כבר לא יציל אותי הפעם.

איבוד שליטה וחוסר יכולת לעצור

תוך רבע שעה מרגע שיצאו מהבית הייתי חזרה בבית עם הבקבוק שקניתי ולאחר שהפקדתי את 10 אלף הש”ח האחרונים שנותרו לי. לא הצלחתי לעצור את עצמי בשום שלב, ידעתי שזה עניין של שעות עד שזה יתגלה ושהעולם שלי ושל אשתי יתהפך שוב.

כך במשך כמה שעות לבד בביתי, שתיתי כמעט את כל הבקבוק והמשכתי להמר כמו מטורף. הכסף נגמר הפעם מהר יותר מאשר האלכוהול התחיל להשפיע עליי. המשכתי לשתות כמעט את כל הבקבוק ללא יכולת להמר. הייתי כבר חסר אונים. אלו היו 50 שעות בערך של טירוף חושים, אלכוהול, הימורים שקרים, יחס עוין כלפי הבנות שלי וכלפי ההורים שלי ועוד ועוד.

היום שאחרי

התעוררתי בבוקר והבנתי את הגודל של מה שקרה בימים שקדמו. הרגשתי צורך לנסוע לחדרה להורים שלי. עד היום אני לא באמת יודע למה אבל כנראה שבתוך תוכי קיוויתי שאבא שלי יוכל לכסות את הכסף שהפסדתי ושאוכל בכל זאת להסתיר זאת מאשתי. התקשרתי לאמא שלי חנוק מדמעות. סיפרתי לה ששוב הימרתי ושאני מרוסק. היא ביקשה שאבוא לחדרה ונדבר. תוך מספר דקות כבר הייתי בדרכי לשם. ביקשתי מאימי שלא תספר על כך כלום, לא לאבי ולא לאשתי. פחדתי פחד מוות מהתגובות של שניהם. בדרך תוך כדי נהיגה התקשרתי שוב לאימי וביקשתי ממנה שתדבר איתי. הדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג. רציתי שתדבר איתי ולא משנה על מה. הרגשתי בודד.

פחדתי שמרוב דמעות אעשה תאונה כי לא ראיתי כלום ופחדתי שאם אכנס לסיטואציה כזו לא יהיו לי את הכוחות הנפשיים להימנע מתאונה. לאשתי סיפרתי שאני בדרך לאכול כי ידעתי שאפשר לזהות מתי אני בחדר סגור ומתי אני ברכב. היא אמרה לי שאני נשמע קצת מוזר ושזה נשמע שאני בכביש מהיר. התעקשתי בפניה שאני בדרך לאכול וכשסיימנו לדבר עצרתי בצד הדרך וחיפשתי בארכיון התמונות שלי תמונה של שניצל או שווארמה עם לוגו של מאכלים שיש לי ליד העבודה. חיפשתי תמונה ישנה ככל האפשר כדי שבטעות לא תזהה את התמונה. בדיעבד התברר לי שאמא שלי עדכנה אותה כבר בדבר נסיעתי לחדרה.

האשמה, הבושה והבדידות

הגעתי לחדרה, הרגשתי עצוב, בודד, מרוסק, מיואש ועוד שלל רגשות קשים. הסיטואציה הזו הרגישה לי קשה מנשוא. הרגשתי שחזרתי ללא כלום הביתה. ללא כסף, ללא המשפחה אותה בניתי.

ידעתי שהפעם להבדיל מפעמים קודמות ריסקתי 2 משפחות. את המשפחה של הוריי ושלי ואת המשפחה שלי עם אשתי והבנות המהממות שלי שלולא השימוש אני נמס מהן עד דמעות. ידעתי שהפעם עבר את הגבול, שאחרי כל מה שעשיתי פעם אחר פעם לא תהיה לי ולא מגיעה לי מחילה. הפעם אשתי תיפרד ממני ותעיף אותי לאלף אלפי עזאזל ובצדק! לא מגיע לי את המשפחה הזו ויותר מזה לא מגיע להן להמשיך לסבול בגללי. עליתי לחדרי ולא יכולתי לדבר עם אף אחד, רציתי רק את השקט שלי. לא ידעתי איך אספר לאשתי על מה שעשיתי. ההורים שלי לשמחתי הרבה עשו בשבילי את העבודה וסיפרו לה. ברגע שהבנתי שהיא יודעת רעדתי מפחד, כבר ראיתי את השיחה של ניתוק היחסים שלנו. התקשרתי אליה ובדמעות וקול רועד ביקשתי ממנה, התחננתי בפניה שלא תעזוב אותי.

לשמחתי הרבה היא לא עזבה אותי עד היום. באוגוסט האחרון זו הייתה הפעם האחרונה בה הימרתי עד עצם היום הזה.