היום השחור שלי התחיל כמו רוב הימים בתקופה האחרונה לפי שהגעתי לכאן. אני מתעורר במיטה מלוכלכת, בבית קטן ומזוהם, אחרי לילה של שימוש כבד. השעה בערך 1 בצהריים, ואחרי חצי שעה של התהפכויות ורצון למות אני מקלף את עצמי מהמיטה. היום הזה הוא קצת שונה כי היה לי תכנון מאתמול לבילוי צהריים עם שתי חברות טובות. אני שותה קפה ומעשן סיגריה בזמן שאני מלקה את עצמי על ההרס העצמי הקבוע שלי של הלילה שעבר עלי.

הפגישה ביפו

אני מתארגן ליציאה ליפו. עד שאני לובש בגדים מלוכלכים ועם האופניים ביד, אני קולט מזוית העין את השקית שקניתי אתמול. בלי לחשוב פעמיים, היד שלי נשלחת לשקית ומכניסה אותה לכיס. המהירות וחוסר המחשבה, שבה החלטתי להביא סמים למפגש בורגני עם חברות שלא משתמשות, הפחידה אותי מאוד. אני זוכר את עצמי רוכב בקיבוץ גלויות וחושב “מה אני עושה, מה אני עושה, מה אני עושה”. אנחנו מתיישבים בבית קפה ומזמינים יין. אני כבר מתחיל לשמוח מההחלטה הפזיזה שלי.

ההתמכרות והבושה

אני הולך לשירותים ועושה כמה באמפים. מפה כבר אין דרך חזרה. כשאני יושב עם החברות אני מרגיש טוב בחסות השימוש, אבל עדיין מרגיש בושה על השימוש בסתר. אני דוחף את הבושה אחורה ומשתמש עוד. מהבית קפה אנחנו ממשיכים לעוד מקום שאחת החברות, עובדת בו. אנחנו שותים עוד. אני כבר כנראה בכוס הרביעית שלי, וגם שם אני מתגנב לשירותים כדי להשתמש. אנחנו מסכמים את המפגש וחברתי עולה למשמרת. אני רוכב הביתה, שיכור, משומש ומרוגש מהערב המבודד שמצפה לי.

שימוש ואובססיה

אני קונה עוד אלכוהול ונכנס הביתה. בלי לבזבז הרבה זמן אני מכניס יד לכיס כדי להמשיך להשתמש. השקית לא שם. אני מרגיש שהעולם מתפוצץ, ואני נכנס לפאניקה. אני מחפש את השקית בכל פינה בבית שלי, בחוסר שפיות ואובססיה שמאוד מפחידה אותי. אני מבין שכנראה שכחתי אותה בשירותים של הבית קפה. אני תזזיתי ומזיע. אין שום סיכוי שאני מפסיק להשתמש עכשיו, לא אחרי שכבר התחלתי.

פאניקה והסתרות

במשך כמה דקות אני מתלבט אם להתקשר לחברה שלי שעכשיו עובדת שם, ולבקש ממנה לחפש בשירותים. היא יודעת על השימוש שלי, אבל אני מת מפחד ולא רוצה להסגיר את עצמי ולהתוודות שהשתמשתי בסתר בחברתה. אין לי שניה לבזבז בשביל הסיכוי להשיב לי בחזרה את הסמים, ואני לוקח את האופניים ומתחיל לטוס בחזרה ליפו. נסיעה של רבע שעה לקחה לי חצי מהזמן. רכבתי כמו מטורף מתעלם מרמזורים אדומים ומתחמק ממכוניות. בנס לא נדרסתי. אני מגיע לשם. נוטף זיעה ומלא בפאניקה, שמהולה בבושה אדירה ושנאה עצמית. אני רואה אותה  לוקחת הזמנה משולחן, ומתגנב מאחוריה בדרכי לשירותים. אני מחפש שם בכל פינה, בתוך הפח, מתחת לאסלה. משלים עם זה שמישהו מצא את זה לפני. בתוך השירותים, רועד ומזיע, אני מתלבט אם לדבר איתה ולבקש ממנה שתשאל את הצוות אם מישהו מצא שקית. הבושה והגועל מעצמי חזקים מדי, ואני מבין שאין לי ברירה אלא להזמין עוד שקית, יום אחרי יום, כשאני במינוס בבנק. בדרך החוצה אני רואה את הגב שלה, ולרגע אני שוקל לפרוק לה הכול, כאילו שתציל אותי מהבור הזה שחפרתי לעצמי. בסוף מחליט שלא, ומתגנב חזרה לאופניים שלי בזמן שאני מתקשר לסוחר.

לפיתת מעגל הקסמים

אני מגמגם לו כמה מילים ותחנונים כדי שיעשה לי טובה, והוא קוטע אותי ודוחק בי להיפגש. אני נוסע אליו, מובס לחלוטין ועם דמעות בעיניים. הרגשתי חוסר שליטה מוחלט בחיים שלי. הוא לא עושה לי הנחה, אבל מוסיף לי קצת סמים קלים בחינם. כששקית טרייה אצלי במקום בטוח, אני מרגיש הקלה מסוימת, אבל עדיין מובס ומושפל. האבקה הזאת ניצחה אותי עוד פעם, וברגע שאני מתחיל אין שום כוח בעולם שיעצור אותי. אני מגיע הביתה ומתחיל להתרגש שוב. לילה של שימוש בשילוש הקדוש עוד לפני, ואני מתעלם ממה שאני יודע שיגיע אחרי. אני שותה, מעשן, ומסניף, מתחיל בטקס. בהתחלה הדברים התמימים, ואז הפחות תמימים. אני שומע מוזיקה ומנגן ומרגיש על גג העולם. אחר כך עובר למשחקי מחשב. כשנמאס לי מכל זה, אני ממשיך לאוננות כפייתית שנמשכת שעות. כשאני מגיע לפורקן המציאות שוב נוחתת עלי. השעה 4 בבוקר, הבית המזוהם, העובש במטבח ובמקלחת, המיטה המלאה חול ושיערות חתול. אני מתעלף על המיטה לעוד לילה נטול חלומות.