המסר הזה שמתאר עד לאן התמכרות לריטלין יכולה לקחת אדם, מסר שאותו סיפר רפאל לקבוצה במרכז הגמילה שבטיא, הוא תיאור של אירוע אמיתי. המסר הזה הוא מסר שחשוב מאוד שיישמע. ריטלין, לימודים ואנשים צעירים מלאים באמביציה זוהי קומבינציה נפוצה מאוד במחוזותינו. גמילה מריטלין? אבל ילדים בבית ספר יסודי מקבלים ריטלין? התפוצה הרחבה שיש לכדורים לשיפור הפרעות קשב וריכוז כגון ריטלין, אטנט ודומיהם והלגיטמציה שניתנת להם על ידי מערכות הבריאות והחינוך מסתירות צד אפל וחשוך. מדובר בחומרים נרקוטיים שמשנים את התודעה בצורה משמעותית ומשפיעים על הנפש והגוף הרבה מעבר לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. יותר ויותר חברה צעירים כמו רפאל שמספר פה את סיפורו, מגיעים אלינו למרכז גמילה שבטיא לצורך טיפול גמילה מאטנט וריטלין.

קוראים לי רפאל ואני מכור. רק להיום אני נקי 39 ימים.

לכאורה, היה מדובר בעוד יום שגרתי בגיהינום. עוד יום רגיל בתוך שגרת החיים הנוראית שסיגלתי לעצמי בשימוש. בשלב זה בהתמכרות שלי, הייתי צורך כדורים לטיפול בבעיות קשב וריכוז בכמויות של פי 4 – 2 מהמינון שנרשם לי. הצריכה הזו יצרה שגרת חיים שנידונה לסבל חוזר בקביעות, כך שהייתה לי אספקה לתקופה של בערך שלושה שבועות, שאחריה הגיע שבוע עד שבוע וחצי של סבל קשה מנשוא. בימים כאלה, הספקתי לסיים כבר ערמות של כדורים מכל הסוגים, והייתי שקוע בדיכאון עמוק, בלי לזוז מהמיטה, כאשר אני ישן ימים שלמים, צורך כדורי הרגעה ובעיקר הופך למפלצת אלימה וחסרת רחמים.

במהלך השימוש שלי היה ביני לבין אבא שלי מן הסכם מסוים, שלפיו אבי היה בדרך כלל האדם שהולך לבתי המרקחת השונים להביא לי את הכדורים שלי. במהלך הטיפול שלי במרכז הטיפולי שהייתי הולך לשם לשיחות, ראש תחום ההתמכרויות הבהירה להורים שלי שההתנהגות הזו חייבת להיפסק, ובשל כך ובאופן ברור הם לא יכולים להמשיך לתרום להתמכרות הפעילה שלי. אבל את הבשורה הזו אני לא הייתי מוכן לקבל בשום פנים ואופן. אחרי הכול, לאבי תמיד היו סיכויים גדולים יותר להשיג לי את הכדורים, כנראה בגלל המראה והגיל שלו בהשוואה לשלי, וכפי שכבר אמרתי, תקופה בה אני בלי אספקה דנה אותי לסבל הקיומי הגדול ביותר שאני יכול לתאר. המשברים החוזרים והנשנים האלה גררו כמובן תקופות של היעדרות מהמעבדה שבה ביצעתי את לימודיי התואר השני שלי, והעובדה שאני לא יכול לעסוק בתשוקה הכי גדולה שלי רק הוסיפה לצער הקשה מנשוא שלי.

המפלצת שהפכתי להיות בימים כאלה הייתה חסרת מעצורים – שברתי את הטלוויזיה בחדר שלי, את הארון, המאוורר, החשמל, הבושם, כוסות שתייה, ובעצם כמעט כל דבר שהיה סביבי. הייתי יורק על עצמי ועל רצפת החדר, שופך מיצים שהיו מביאים לי לשתות, תכשירים כמו קרם ידיים ולמעשה משחית כל מה שמסביבי. לא פעם הייתי גם נגרר לסף עימותים אלימים עם ההורים שלי ואחותי, תוך כדי שאני מאחל להם ובעיקר לאמא שלי את הדברים הנוראיים ביותר. כיוון שאמא שלי הייתה תמיד הקול החזק בבית, היא התעקשה לבצע את ההוראות שניתנו להוריי במרכז טל, ומבחינתי הדבר הזה הפך אותה לשטן שלי. הייתי מאחל לה למות בייסורים ממחלת הסרטן, ועוד תסריטים נוראיים שרק ראש של מכור יכול להעלות על הדעת.

באותו משבר שעבר עליי הייתי קרוב מאוד להגיע למשטרה – בשיא חוסר השפיות שלי, כשאני מכוסה ברוק שלי, בדמעות שלי ובדם שהיה לי על הידיים מדברים ששברתי, שלחתי למטפלים שלי הודעות טקסט והודעות קוליות ב – WhatsApp, בהן אני מבטיח שארצח את אחת המטפלות ואתענג על הדם שלה שיהיה על הסכין שלי. ואז, בשיא השיגעון המייסר הזה, אמא שלי החליטה לממש את איומיה – היא הזמינה לבית משטרה ואמבולנס. תוך כמה רגעים סירבתי להאמין למה שראיתי – בעוד שאני שוכב במיטה שלי בהיסטריה שקורעת אותי מבפנים ומבחוץ, רק בתחתונים שלי, נכנסו לחדרי שוטרים ואנשי צוות של מד”א. הפרמדיק הסביר לי שקיימות כרגע שתי אפשרויות – או שאתלווה אליו לפינוי למיון, או שהוא יצטרך לקחת אותי לשם בכוח. אנשי המשטרה גם כן נכנסו לחדר שלי, ככל הנראה לבדוק האם צריך גם לעצור אותי בשל ההתנהגות האלימה שלי. וכך, למרות שבא לי לרצוח את כל מי שמסביבי, ותוך כדי שבשארית השפיות שלי אני מבין שצעדים קיצוניים יחסלו את העתיד שלי לחלוטין, החלטתי להתלוות מרצוני לצוות האמבולנס שהיה בבית.

בעודי יוצא מהחדר שבור, חבול ומרוסק, ללא חשק לחיות, ראיתי את המשפחה שלי מפורקת מבכי וייאוש בסלון, עם איש משטרה שמתשאל אותם על מה שקרה. ואז, בהתפרצות של סערת רגשות מפלחת, הסתכלתי לאמא שלי בעיניים, וצרחתי עלייה שעל המעשה הזה לא אסלח לה בחיים, ושמבחינתי היא לא אמא שלי יותר. הפרמדיק רמז לי שכדאי לי להפסיק מהר, כיוון שאני רק גורם לאנשי המשטרה לחשוד בי יותר ויותר. תוך כדי שנשאלתי האם אני רוצה שמישהו מבני המשפחה ילווה אותי, ועניתי בשלילה, מצאתי את עצמי מפונה לניידת טיפול נמרץ. בתסריט ההזוי הזה שכמעט והתקשיתי להאמין שהוא אמיתי, התיישבתי בתוך האמבולנס ולא ידעתי כיצד אמשיך לחיות. תוך כדי שצוות האמבולנס מנסה להרגיע אותי בשיחות ושירים, הגענו למיון בבית החולים.

בהמשך קיבלו אותי למיון, והשכיבו אותי במיטה בין כל בלגן המטופלים הרועש שמסביב. עם הזמן שני כדורי ההרגעה שלקחתי לפני כן בבית התחילו להשפיע, וההיסטריה הגועשת שבי החלה להירגע. בתוך תחושה מוזרה שמערבת שלווה ודיכאון נוראי שכבתי על המיטה בתוך המיון, מתקשה להאמין לאן חיי התדרדרו. לאחר המתנה ארוכה ניגש אליי הרופא, פתח בשיחה קצרה, והחליט לשחרר אותי הביתה תוך כדי שהוא מציין כי פוניתי למיון בשל התקף חרדה, כאשר כרגע אני נראה רגוע ויציב.

תודה על ההקשבה.