יהלי והיום השחור שלו בשימוש

יהלי והיום השחור שלו בשימוש


מי שהתרגל לעשות סמים אטום בחדרו וזהו הדבר היחיד בו הצליח להתמיד, אין אצלו ברירה אלא להימצא כל רגע נתון בקרבת בני אדם.
אנשים. מבני מינו. בערים גדולות. בחדרי טיפול
או שאין אצלו ברירה אלא לנוס על נפשו כל רגע נתון שיהיה לבדו. במרומי גבעה. בדירות חדר. בחדרי טיפול.

עכשיו בתור אדם כזה, בשום מקום נמצאת בשבילך אף ברירה ועדיף לעזוב, להשתמש. בכדי להילחם בבדידות החלטתי לחזור לגור בתל אביב. שבוע לפני המעבר מצאתי את עצמי משומש מכף רגל ועד ראש. הסתרתי מכולם הכל. איני זוכר מתי נטשתי את הממריצים. אפילו איני זוכר את טקס הפרידה המוכר, בו אני מסניף, שולח אותם לאלף עזאזל בתוך האסלה ומצטער על כך בבוקר הבא.
נוכחתי לגלות שאם נוטלים מספיק בנזו מתרחשת פעולה הפוכה. הייתי כל כך דלוק שלא ישנתי ימים. בולע עוד ורק נדלק יותר. האהבה האמיתית שלי היא בכלל לממריצים.

מדוע להמריץ?

במשך תקופה תשיג טיפת הקלה. רע אצלך נורא כשרק אתה שם. הייתי נוטל כמה ומתאזר בסבלנות. חצי שעה זה המון זמן. לכן צריך להסניף. איני זוכר הרבה מאותם שלושה שבועות מקוללים שהביאו אותי לפה. מתעופפים בראשי רק שברי קטעים. חברים שבאים ובורחים והמון דמעות. כלבי הוא היחידי שראה הכל. חבל שאינו מסוגל לדבר. אני נעצב מעצם המחשב ה עליו באותה תקופה. האם האכלתי אותו? האם היו לו מים? האם הוצאתי אותו למספיק טיולים? מספיק אהבה בטוח לא הענקתי לו. איני זוכר. אני כל כך מתגעגע אליו. המילים האלה הן כמו כידון בלב. מתחשק לי שוב להרוג את עצמי.

בשלב מסוים הרגשתי שאני עומד על הקצה. כדור נוסף ואני קורס. מת. נעלם. מתפוגג מהעולם הזה שאין לי שום מקום בו. אין טוב. תמיד רע. מדוע להמשיך לסבול. איני מבין מה מותיר אותי בין החיים. בכל לילה הייתי נוסע מטושטש אל סוחרים וקונה כדורים. בולע ומסניף ערמות, חסר תקנה . שרוע על מזרון ובתוכי נושבת רוח האבדון. לפעמים אפילו היא נעדרה.

הייתי כלום. בכל בוקר הייתי מרוקן את כל מקומות המחבוא. אין לכם מושג כמה אפשר להטמין ב-10 מ"ר. בעצם יש לכם מושג. הייתי מוסר את כל הכדורים לדני חברי הטוב. הוא היה מחלק לי אותם במנות קטנות, לשם הגמילה ובשביל שלא אמות. בכל לילה הייתי נוסע לסוחרים לקנות עוד, וחוזר חלילה. שוטטי ברחובות העיר ולא הפסקתי לדבר. שפע מילים אקראיות פרצו לי מהמפה. פניתי לזרים שישבו לתומם במרפסות ושיקרתי בכדי להירגע. פעם אחת ירד אליי פרמדיק, כדור קלונקס בידו. הוא הסביר לי איך להשתמש. חה חה.
מתישהו דני הסיע אותי לאיכילוב שם חיכתה אמי. צעקתי עליה שלא תיכנס. חזרתי בי והיא באה. לא הפסקתי לדבר ולצעוק. צעקתי שם, מדדה, מתנדנד ונתקע בקירות. שברתי בקבוק זכוכית על הרצפה. המשכתי כהרגלי, לבזות את עצמי בציבור. חיברו לי אינפוזיה וחיכיתי לפסיכיאטרית. היא לא אמרה הרבה, רק שעליי לטפל בהתמכרות וסירבה לרשום לי כדורי שינה. אף אחד לא רצה לקחת עליי אחריות וזה מובן. לילה לאחר מכן שוטטי ברחובות רווי אלכוהול, התיישבתי על ספסל מחוץ לבניין וחשבתי המון.  לפתע הופיע בחור אחד בלי בית. הוא אמר "אני בודד, אפשר לשבת?" גם אני בודד, עניתי והוא התיישב. לא עבר רגע והוא הוציא גוש קטן לבן והציע לי לעשן. התלבטתי, סיפרתי לו מה אני לוקח, כמה ומתי ושאני צריך לקום מחר בבוקר. קראו לו אלכסנדר. הוא הוציא מהתיק פנס, בחן לי את האישונים ואמר שאין בעיה. אני רשאי לעשן. הלכנו לספסל אחר. עישנו. בחיי זה היה כל כך טוב שזה מפחיד. עשינו שוב ושוב. בין ראש לראש אלכסנדר פרש לפניי במהירות בזק את קורות חייו. אני יודע את זה. האהבה האמיתית שלי היא לממריצים. אני שונא אותם, הייתי חייב להירגע . צעדנו יחד לתחנה המרכזית הישנה. לא היה בי אומץ להיכנס לסמטה. כולי ילד בורגני מבית טוב. בטח היו שודדים או מרמים אותי. למרות שהיו לי רק 50 ₪, הארנק שלי היה אצל דני בשביל שלא אמות.

אלכסנדר הלך וקנה בשבילי קלונקס. פגשתי שם את החברה עם העגלות. אני לא אשכח את הפרצופים. אחד מהם אמר לי שסמים זה נורא וביקש שאגלגל לו סיגריה. נגעלתי כשהעברתי לו אותה. רשמתי לאלכסנדר את המספר שלי על חתיכת ריזלה ודרכנו נפרדו. אני עדיין חושש שיום אחד הוא יתקשר אליי.
צעדתי הביתה וחיוך מטופש על פניי. המתבונן מהצד לא ראה ילד בורגני מבית טוב, הייתי נרקומן מהשורה הראשונה. ערב לאחר מכן התקשרתי לשבטיא ודיברתי עם שירה. בתוך כל הטירוף הצלחתי להבחין שאני עמוק מתחת למים ושבקרוב יגמר לי החמצן. מחוברות לרגליי משקולות של מאה טון. ידעתי שבלילה הבא שוב אשוטט ברחובות ורגליי ימשכו אותי לקנות גוש לבן משלי. זה היה כל כך טוב שזה מפחיד. הרגשתי שאין מנוס מפניו. אני מאוד אוהב ממריצים. אני שונא אותם בכל ליבי. הם גוזלים ממני את חיי.

אולי תזהו בסיפור רגעי שיא, התחלה או סוף. מבחינתי זהו יום אחד ארוך ומסויט שנפרש לאורך שלושה שבועות או שש שנים.
בלי זמן, בלי מקום

כנראה שמח אצלי ואני חם מאוד
נקמה שבעבר טמונה עצבית ואין ממנה זכר
שינה נודדת ובטן דבוקה לגב
עיניי מידי פקוחות לרווחה
כמו מישהו שמאוד ער
במשך כמה גלגולים
וזקוק לאהבה
שנרדם ברכבת הביתה ונזרק במקום אחר שם
מבעבע בתוכו מכל ומחשבות נחלשות
נגמרו הרגשות
גם אבד לו הדיבור
דחוס כל כך בעולמו הצר
גוש רודף גוש
והוא מנסה להבין
איך קרה שנרדם שוב באותה הרכבת
והאם זה נחמד להיות כלום

מידע נוסף אודות מרכז גמילה מהתמכרויות תוכלו למצוא כאן באתר או לחייג (שיחה אנונימית) אל >> 058-712-4712

post-thumbnail
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
post-thumbnail
יום שחור מהימורים

מסר שהקריא יורם בסוף שלב א' במרכז גמילה...

קראו עוד >
post-thumbnail
יום שחור בשימוש של דורון

היום השחור שלי התחיל כמו רוב הימים בתקופה האחרונה לפי...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר סיום התהליך של מיכל

קוראים לי מיכל ואני נקיה. רק להיום אני נקייה 12...

קראו עוד >
post-thumbnail
סיפור החיים של גבי

הקדמה אישית קוראים לי גבי ואני מכור, רק להיום אני נקי...

קראו עוד >