הקנאביס ואני

הקנאביס ואני

כדי להבין את מערכת היחסים שלי עם הקנאביס צריך להכיר קצת את הרקע. כי הרי התמכרות היא תמיד קצה הקרחון, ניסיון להרגעה עצמית, פתרון גרוע לבעיה אחרת. התמכרות לקנאביס לא שונה מהתמכרויות אחרות למרות הלגיטימציה הרבה שניתנת לקנאביס בשנים האחרונות בעולם המערבי.

הייתי ילד מופנם ומהורהר. מאז שאני זוכר את עצמי התקשיתי להשתלב במסגרת. ברחתי מבית הספר ללא ידיעת הוריי מספר רב של פעמים במהלך בית הספר היסודי. הופניתי לייעוץ פסיכולוגי מגיל צעיר מאוד. היום לאחר שנים רבות כשכבר עברתי את שנתי החמישים ואני בעצמי הורה ותיק לארבעת ילדי אני יודע לומר בוודאות מוחלטת שהתמודדתי עם הפרעות קשב וריכוז אבל אז לא ידעו מה זה או לפחות אני לא שמעתי על זה בילדותי. עצבות, דיכאון ותחושת ניכור ליוו את ילדותי באופן מאוד נוכח ומורגש.

כשהייתי בן 14 עישנתי לראשונה בחיי חשיש. הכרתי באזור מגוריי חבורת נערים בוגרים ממני בשנה, חברה שבזמנו כונו כ"פריקים", אנטי ממסדים, לבושם קרוע במקומות הנכונים, שיער ארוך, מוסיקה, גיטרות וסמים.

ירדנו אל הוואדי, אור נרות, מוסיקה מתנגנת מהגיטרה וחשיש חזק במיוחד. החוויה הייתה עוצמתית ואני מיד הרגשתי שהסירו מעל כתפיי משקל אדיר, תחושת שחרור ורוממות, התאהבתי. לאחר אותו הערב כל מה שרציתי זה לעשן עוד. רציתי לשוב ולחזור לתחושה ההיא מאותו הערב. תחושה שלא חזרה מן הסתם מעולם.

היום בראייה לאחור אני חושב שהחשיש ויותר מאוחר הקנאביס קצת הצילו את חיי. לא מצאתי מזור לכאב והדיכאון שחשתי, לא מצאתי מענה למה שהיום אני יכול לקרוא לו צורך רוחני. החיים נראו סתמיים, חסרי משמעות ודי מיותרים והנה מצאתי חומר ששינה את הכול, הצלחתי לכאורה לברוח מהתחושות הקשות הללו, להדחיק אותן. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשאוף אל הריאות.

משל מפורסם מתאר ילד קטן שיצא למסע. בדרך, נתקל הילד בנהר רחב ידיים גועש ורועש. לא יכול היה הילד לחצות את הנהר בכוחות עצמו כי הוא הרי רק ילד קטן. מצא על שפת הנהר רפסודה רעועה ובעזרתה חצה את הנהר המפחיד. מה יהיה אם אתקל שוב בנהר מפחיד שלא אוכל לחצות אותו בכוחות עצמי? מוטב שאשמור לי על הרפסודה הזו. עברו השנים, גדל הילד והפך לאדם בוגר והמשיך במסעו והרפסודה תלויה על גבו, מכבידה עליו, מכופפת אותו. איזה מחזה, אדם צועד שנים רבות בדרך, בהרים ומדבריות ורפסודה רעועה וכבדה מונחת על גבו.

בדיוק כמו במשל, מצאתי את עצמי סוחב התמכרות לקנאביס במשך 35 שנים. עישנתי כל יום, כל היום. הבוקר שלי התחיל בקפה סיגריה וג'וינט וכך המשיך היום עד שהלכתי לישון. מעשו וויד כל היום, מתחזק את ההשפעה באופן רציף. למעשה הייתי תחת השפעת הקנאביס במשך כל אותן השנים ללא הפסקה. כשהתעוררתי בבוקר הייתי עוד תחת ההשפעה של החומר מהלילה הקודם וחוזר חלילה.

נכון, רוב האנשים שהיו מביטים בי מהצד היו רואים גבר מתפקד לכאורה. מנהל עסק סביר, בעל סביר ואבא סביר לארבעה ילדים מקסימים. אבל הסבירות הזו אכלה אותי מבפנים ולא נתנה לי מנוח. התחלתי להרגיש ולשים לב למשקל של הרפסודה על הגב שלי.

ההבנה שיש לי בעיה התעצמה כשרציתי להעשיר את החיים הרגשיים והרוחניים שלי. רציתי לשמור שבת, רציתי לתרגל מדיטציה באופן יותר מעמיק, רציתי לגדול ולהתפתח ואז הבנתי שהשימוש הכפייתי שלי בקנאביס מונע ממני את כל הדברים הללו. החלטתי להפסיק, פעם ועוד פעם ועוד פעם וכל פעם מחדש נכשלתי. לא הצלחתי, למרות שמאוד מאוד רציתי להפסיק לעשן, ועצור את השימוש הכפייתי והבלתי נשלט קנאביס.

מעבר לתחושת ההשפלה שחשתי משום שלא יכולתי להשתלט על עצמי ולהצליח לעשות משהו שמאוד רציתי לעשות וההכרה שאני אשכרה מכור על מלא. התחלתי לראות ולהבין את כל הדברים הרעים שעוללה לי ההתמכרות, לי וליקרים לי מסביב. הייתי מרוחק, מבודד ומתבודד, אנשים לא ממש עניינו אותי אלא אם זה סבב סביב לעישון קנאביס. לא הצלחתי להתחבר באפן משמעותי ועמוק לרגשות שלי, טובים או רעים. החיים שלי היו שטוחים ורדודים מבחינה רגשית, חברתית ורוחנית. הרגשתי רע ונראיתי רע ולמרות כל זאת לא הצלחתי להפסיק. ניסיתי ונכשלתי אין ספור פעמים.

כנראה שתפילותיי נענו וכוח עליון החליט להתערב ולעזור לי במקום שאני נכשלתי. חליתי בצהבת A. לא סתם צהבת אלא מופע קיצוני במיוחד של צהבת. מהרגע שאושפזתי הכבד של קרס בקצב מסחרר ותוך יומיים הפנו אותי למחלקה מיוחדת. הילדים באו להיפרד אחרי כחמישה ימים ואני הבנתי שזהו, נגמר הסיפור הזה שנקרא החיים שלי. היה שם משהו מרגיע מעין תחושה שהמאבק הסתיים. כששכבתי שם על המיטה רגוע ודי שלם עם זה שחיי הסתיימו להם חזרה ועברה בראשי המחשבה שחבל שלא השקעתי יותר בכושר הרוחני שלי. כושר רוחני, זה היה הביטוי שחזר ועלה לי לראש. חשבתי לעצמי, שאם הייתי בכושר רוחני טוב יותר כל הפרידה הזו מהחיים שאני עובר עכשיו הייתה עוברת עלי בצורה הרבה יותר טובה ומוצלחת. זה הדבר היחידי שחשתי עליו צער וחרטה באותם ימים שבהם היינו בטוחים שחיי הסתיימו. כפי שאתם יכולים לנחש ולהבין חיי לא הסתיימו, קיבלתי הזדמנות נוספת והייתי נחוש לא לבזבז אותה. במהלך הצהבת לא יכולתי לעשן, לא שלא ניסיתי, ניסית על כיסא גלגלים תוך כדי שיעולים של דם אבל זו הייתה ממש משימה בלתי אפשרית לעשן לא משנה כמה השתדלתי. כך יצא שהשתחררתי מבית החולים כשאני לא מעשן כבר שבועיים, שבועיים!!! בחיים שלי לא הצלחתי להפסיק ליותר מיומיים והנה אני לא מעשן כבר שבועיים. תודה לאל, את המתנה הזו שנתנה לי הצהבת חיבקתי בשתי ידיים. היום, יותר מחמש שנים אחרי לא חזרתי מעולם לעשן. אני נקי.

אבל, ידעתי אז ובטח שאני יודע היום, להפסיק לעשן קנאביס זה לא מספיק. הרי הקנאביס מילא אצלי צרכים אחרים ועמוקים יותר ואני חייב למלא את הצרכים הללו באמצעים אחרים. בריאים, מדויקים ונכונים יותר או במילים אחרות אני חייב לשפר את הכושר הרוחני שלי.

כל אחד והעולם הרוחני שלו, אני התחלתי לשמור שבת ולהעמיק את תרגולי התפילה והמדיטציה שלי. לראשונה בחיי לא הייתה לי תקרת הזכוכית של הקנאביס מעל הראש. לראשונה בחיי הצלחתי לשפר את איכות החיים שלי באפן בר קיימא ואמיתי. אני לומד לשפר את מערכות היחסים שלי עם אשתי, עם הילדים שלי, עם החברים שלי, עם הקריירה שלי, עם הדרך הרוחנית שלי ועם אלוהים כפי שאני מבין אותו.

post-thumbnail
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
post-thumbnail
סיפור החיים של יעל

יעל הקריאה את סיפור החיים שלה במרכז גמילה שבטיא לחברים...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר סיפור החיים של מיכאל

מסר סיפור חיים במרכז גמילה שבטיא, זהו מסר שמעביר המטופל...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר סיפור חיים של אראל

קוראים לי אראל ואני מכור. רק להיום אני נקי 162...

קראו עוד >
post-thumbnail
מסר הסיום של דניאל במרכז גמילה שבטיא

מסר הסיום של דניאל כפי שהעביר אותו במרכז גמילה שבטיא...

קראו עוד >