במהלך שנות העבודה עם מטופלים המתמודדים עם התמכרויות שונות, מתגלה פעם אחר פעם תמונה מורכבת יותר מזו שנראית בהתחלה. רבים מהמטופלים מגיעים לטיפול עם התמכרות לחומר מסוים, אבל במהלך השיחות מתגלה שיש גם יחס מסובך ובעייתי שלהם לאוכל. או בכיוון השני – מישהו מתחיל עם הפרעת אכילה , ובדרך גם מפתח תלות בחומרים נוספים.
זה לא רק צירוף מקרים, יש קשרים עמוקים שחוזרים פעם אחר פעם. הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה הוא אמיתי ומורכב, והוא נוגע בחיים של הרבה אנשים. כשמתחילים לחקור את הגורמים משותפים להתמכרות ולהפרעות אכילה, מתגלה שלעיתים מדובר בשני ביטויים שונים של אותו כאב פנימי או אותה בעיה שלא קיבלה טיפול מתאים.
המטופלים הם אלה שמלמדים את הצוות הטיפולי הרבה על איך התמכרות והפרעות אכילה יכולות להופיע יחד, איך הן מחליפות זו את זו במהלך תקופות שונות בחיים, ומה הקשר בין טראומה להתמכרות ואכילה. כשמבינים את התמונה הרחבה יותר – אפשר לתת טיפול שבאמת עובד ונוגע בגורמים ולא רק בתסמינים.
הבנת התמכרות והפרעות אכילה כתופעות נפרדות
כדי להבין את הקשרים המורכבים, חשוב קודם לבחון כל תופעה בנפרד. במבט ראשון, התמכרות והפרעות אכילה נראות כמו שתי בעיות שונות לחלוטין. התמכרות נתפסת לרוב כקשורה לחומרים כמו אלכוהול, סמים או תרופות, בעוד שהפרעות אכילה נוגעות ליחס לאוכל ולדימוי הגוף. אבל כשמעמיקים בבחינה, מתגלים דפוסים דומים בצורה מפתיעה.
מאפיינים עיקריים של התמכרות
התמכרות מתאפיינת בעיקר באובדן השליטה על השימוש בחומר או התנהגות מסוימת. האדם ממשיך להשתמש למרות השלכות שליליות ברורות על הבריאות, היחסים או העבודה. יש כאן דפוס של חזרה למעשה למרות הנזק הברור שהוא גורם.
מה שמעניין הוא שהתמכרות לא רק משנה את ההתנהגות – היא משנה את המוח עצמו. האזורים שאחראים על קבלת החלטות, שליטה עצמית והערכת סיכונים נפגעים. בעצם, האדם "יודע" שמה שהוא עושה זה רע בשבילו, אבל המנגנון הפנימי שאמור לעצור אותו פשוט לא עובד כמו שצריך.
בנוסף, התמכרות יוצרת מעגל של סבל רגשי וניסיון לטיפול עצמי לא יעיל. האדם חווה רגשות קשים – חרדה, דיכאון , כעס או בדידות – ולומד להשתמש בחומר כדי להרגיש טוב יותר זמנית. הבעיה היא שהחומר לא פותר את הבעיה המקורית, אלא רק מקהה אותה לזמן קצר. כשההשפעה חולפת, הכאב הרגשי חוזר חזק יותר מבעבר
מאפיינים עיקריים של הפרעות אכילה
הפרעות אכילה מתמקדות לכאורה באוכל, אבל למען האמת הן נוגעות לנושאים הרבה יותר עמוקים. דבר ראשון, יש כאן קשר הדוק בין אכילה לרגשות. אנשים עם הפרעות אכילה משתמשים באוכל – או בהימנעות ממנו – כדרך להתמודד עם רגשות קשים שקשה להם לעבד אותם בדרכים אחרות.
השליטה היא נושא מרכזי בהפרעות אכילה. כשאדם מרגיש שהוא איבד שליטה על היבטים רבים בחייו, הוא עלול למצוא באוכל את התחום היחיד שבו הוא עדיין יכול לשלוט. זה יכול להתבטא בהגבלה קיצונית של אכילה, או להיפך – באכילה כפייתית שמלווה ברגשי אשמה וניסיונות "לתקן" את הנזק.
דימוי הגוף הוא עוד רכיב מרכזי. אנשים עם הפרעות אכילה רואים את עצמם בצורה מעוותת, והמשקל או המראה הופכים למדד היחיד לערך העצמי. זה יוצר מעגל קסמים של חרדה, התנהגויות קיצוניות סביב האוכל, ורגשי כישלון שחוזרים על עצמם.
דפוסי התנהגות משותפים
כשבוחנים את שתי התופעות יחד, מתגלים דפוסים משותפים ומפתיעים. קודם כל, בשני המקרים יש אובדן שליטה על התנהגות שמזיקה לאדם. בהתמכרות זה השימוש בחומר, בהפרעות אכילה זה היחס לאוכל.
שנית, שתי התופעות כוללות שימוש בהתנהגות כדרך התמודדות עם כאב רגשי. התמכרות והפרעות אכילה מתפקדות כמעין "תרופה" עצמית לבעיות רגשיות שהאדם לא יודע איך לטפל בהן אחרת. הבעיה היא שה"תרופה" הזו לא רק שלא פותרת את הבעיה המקורית – היא בעצם מחמירה אותה.
עוד דפוס משותף הוא המחזוריות. גם בהתמכרות וגם בהפרעות אכילה יש תבנית של "עליות וירידות". תקופות של ניסיון להפסיק או לשלוט, ואחר כך חזרה להתנהגות הבעייתית עם רגשי כישלון ואשמה. המעגל הזה יוצר ייאוש שמחזק את התחושה שאין מוצא.
בסופו של דבר, התמכרות והפרעות אכילה הן שתי דרכים שונות שבהן אנשים מנסים להתמודד עם כאב פנימי, אבל שהופכות להיות הרסניות יותר מהבעיה המקורית. ההבנה הזו חשובה כי היא מכוונת אותנו לחפש את הגורמים העמוקים יותר שמניעים את שתי התופעות.
הקשר המורכב בין התמכרות והפרעות אכילה
מעבר לדמיון בדפוסי ההתנהגות, יש קשר עמוק יותר בין התמכרות והפרעות אכילה. המפגש ביניהן הוא לא רק נושא אקדמי מעניין – זה משהו שמשפיע על החיים הממשיים. אנשים רבים מוצאים עצמם מתמודדים עם שתי התופעות במקביל, או שהן מחליפות זו את זו במהלך חייהם.
שכיחות ההופעה המשותפת
כשבוחנים מקרוב את הנתונים שמגיעים מהשטח, מתגלה שקומבינציה של התמכרות והפרעות אכילה שכיחה הרבה יותר ממה שרוב האנשים חושבים. זה לא משהו נדיר או יוצא דופן – זה בעצם קורה די הרבה. אנשים עם הפרעות אכילה נוטים לפתח גם התמכרויות לחומרים שונים, ואנשים עם התמכרויות מפתחים לעיתים קרובות יחס בעייתי לאוכל.
מה שמעניין זה שהצירוף הזה לא תמיד מופיע בו זמנית. לפעמים מישהו מתחיל עם הפרעת אכילה בגיל צעיר, ואחר כך כשהוא מבוגר יותר מפתח התמכרות לאלכוהול. או להיפך – מישהו מתמודד עם התמכרות, מצליח להתנקות, אבל אז מתחיל ללכת לקיצוניות עם האוכל.
יש כאן תופעה שנקראת "העברת התמכרות" – כשאדם מפסיק להשתמש בחומר אחד, הוא עלול לפתח תלות בדבר אחר. לא מעט אנשים שמפסיקים לשתות אלכוהול מוצאים עצמם אוכלים הרבה יותר, או להיפך – מגבילים את עצמם באופן קיצוני. זה לא נכשל או חולשה – זה חלק מהדרך שבה המוח מנסה להתמודד עם השינוי.
איך התמכרות משפיעה על הרגלי אכילה
כשמישהו נמצא במעגל של התמכרות, האוכל הופך לנושא משני. החומר או ההתנהגות שאליהם יש התמכרות הם שתופסים את כל הקדימויות. אנשים עם התמכרות לעיתים קרובות מזניחים את הצרכים הבסיסיים שלהם – כולל האכילה התקינה.
זה יכול להוביל לדפוסי אכילה כאוטיים. לפעמים יש תקופות של הזנחה מוחלטת של האוכל, ולפעמים אכילה מוגזמת כשמנסים "לתקן" את הנזק. הקצבים הטבעיים של רעב ושובע נפגעים, והגוף מאבד את היכולת להכוון את האדם מתי לאכול וכמה.
בנוסף, הרבה חומרים משפיעים ישירות על התיאבון ועל מערכת העיכול. אלכוהול, לדוגמה, עשיר בקלוריות ריקות שמשביעות את התחושה של רעב מבלי לתת לגוף את החומרים המזינים שהוא צריך. חומרים ממריצים יכולים לדכא לחלוטין את התיאבון, בעוד שחומרים אחרים יכולים לגרום לחשק מוגבר לאוכל מתוק או מלוח.
מעבר להשפעות הפיזיות, יש גם השפעות רגשיות. אנשים עם התמכרות משתמשים בחומר כדי להתמודד עם רגשות קשים. כשהם מנסים להפסיק, הרגשות הקשים הללו חוזרים במלוא עוצמתם, והאוכל הופך לכלי חלופי להתמודדות. במקום לשתות, הם אוכלים. במקום להשתמש בסמים, הם מונעים מעצמם מזון. זה אותו מנגנון, רק עם "כלי" אחר.
איך הפרעות אכילה מובילות להתמכרות
גם הכיוון השני קיים ונפוץ. אנשים עם הפרעות אכילה לעיתים קרובות מפתחים התמכרויות כדרך להתמודד עם הלחץ והכאב שהבעיה שלהם עם האוכל יוצרת. החרדה הקבועה סביב האוכל, הדימוי העצמי הנמוך, ורגשי הבושה יכולים להוביל לחיפוש אחר דרכי הקלה אחרות.
אלכוהול הוא דרך נפוצה במיוחד כי הוא גם מקהה את החרדות וגם… עוזר לא לאכול. אנשים עם הפרעות אכילה שכוללות הגבלת אוכל לעיתים מגלים שאלכוהול "מחליף" את הארוחות. זה נותן להם תחושה שהם שולטים במשקל ובו זמנית מקבלים הקלה רגשית מהחרדה.
חומרים ממריצים הם עוד דרך נפוצה. הם מדכאים את התיאבון ונותנים אנרגיה, מה שמתאים לאנשים שמגבילים את עצמם באכילה.
מה שעוד יותר מורכב זה שאנשים עם הפרעות אכילה לעיתים מפתחים התמכרויות לא רק לחומרים, אלא גם להתנהגויות. התמכרות לפעילות גופנית מוגזמת, לתרופות משלשלות, או לדיאטות קיצוניות. כל אלה הן דרכים נוספות לשלוט במשקל, אבל שהופכות להיות כפייתיות ומזיקות.
הבעיה המהותית היא שגם כשמטפלים בהפרעת האכילה, הנטייה להתמכרות נשארת. האדם למד להשתמש ב"כלים" חיצוניים כדי להתמודד עם כאב רגשי, ואם לוקחים לו כלי אחד, הוא מוצא כלי אחר. לכן טיפול יעיל צריך להתמודד עם הגורמים המשותפים להתמכרות ולהפרעות אכילה, ולא רק עם התסמין הספציפי שמופיע עכשיו.
טראומה כגורם מניע משותף
אם יש משהו אחד שחוזר שוב ושוב בסיפורים של אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה, זה נוכחות של טראומה בעבר שלהם. לא תמיד מדובר בטראומה "גדולה" במובן הקלאסי של המילה – לפעמים זה דברים שנראים לכאורה "קטנים" מבחוץ אבל השפיעו באופן עמוק על האדם. הקשר בין טראומה להתמכרות ואכילה הוא אחד החוטים המקשרים החזקים ביותר שמסבירים איך שתי התופעות הללו יכולות להופיעה יחד.
השפעת הטראומה על מערכת התגמול במוח
כשאדם חווה טראומה, במיוחד בגיל צעיר, זה משנה את הדרך שבה המוח שלו עובד. האזורים שאחראים על הרגשת בטחון, עיבוד רגשות, וקבלת החלטות נפגעים. מערכת התגמול במוח – זה החלק שאמור לעזור לנו לחוש סיפוק מדברים טבעיים כמו אוכל טוב, חברות, או הישגים – מתקלקלת.
במצב תקין, המוח מפריש דופמין כשאנחנו חווים משהו נעים. זה המנגנון שגורם לנו לרצות לחזור על פעילויות שמועילות לנו. אבל אחרי טראומה, המערכת הזו לא עובדת כמו שצריך. האדם מתקשה לחוש סיפוק מהדברים הרגילים של החיים, ונדרש גירוי חזק יותר כדי להרגיש טוב.
כאן נכנסים החומרים וההתנהגויות הקיצוניות. הם נותנים זריקת דופמין חזקה שהמוח הפגוע זקוק לה. אלכוהול, סמים, אכילה כפייתית, או הגבלה קיצונית של אוכל – כולם יכולים לתת את ה"התרגשות" הכימית שהמוח מחפש. זה לא שהאדם רוצה להיות תלוי,הוא פשוט מנסה להרגיש נורמלי.
מעבר לזה, טראומה יוצרת מצב כרוני של עירור יתר במערכת העצבים. האדם חי במצב של מתח קבוע, כאילו הסכנה עדיין כאן גם שנים אחרי שהאירוע הטראומטי עבר. החומרים וההתנהגויות הקיצוניות משמשים כדרך להרגיע את המערכת הזו, לקבל רגע של שקט מהמתח הפנימי שלא נפסק.
דפוסי התמודדות בעזרת חומרים ואכילה
טראומה מלמדת את האדם שהעולם לא בטוח ושלא אפשר לסמוך על אחרים. כתוצאה מכך, הוא מפתח דרכי התמודדות שמתבססות על עצמו בלבד. במקום לפנות לעזרה כשהוא מרגיש רע, הוא לומד להשתמש בדברים שהוא יכול לשלוט בהם – חומרים או אוכל.
התמכרות והפרעות אכילה מתפקדות כמעין "חברים" שתמיד זמינים. כשהרגשות קשים מדי, החומר או התנהגות האכילה הם שם. הם לא שופטים, לא מתאכזבים, ולא עוזבים. למען האמת, הם נותנים הקלה מיידית גם אם זמנית. עבור מישהו שחווה את העולם כמקום מאיים, זה נשמע כמו פתרון מושלם.
הבעיה היא שהפתרון הזה יוצר בעיות חדשות. ככל שהאדם מסתמך יותר על החומר או על התנהגות האכילה, הוא מסתמך פחות על מקורות תמיכה אמיתיים. היחסים שלו עם אנשים אמיתיים מתדרדרים, והוא נכנס למעגל של בדידות שמחזק את הצורך בחומר או בהתנהגות הבעייתית.
יש גם היבט של שליטה. אנשים שחוו טראומה לרוב מרגישים שהם איבדו שליטה על מה שקורה להם. החומר או האוכל נותנים להם תחושה שהם שולטים במשהו, גם אם במבט מבחוץ זה נראה כמו השליטה עוברת דווקא לחומר או להתנהגות. עבורם, זה עדיין עדיף מהתחושה של חוסר אונים מוחלט
טראומת ילדות וקשרה לבעיות במבוגרים
טראומה בילדות היא בעייתית במיוחד כי היא מתרחשת בזמן שהמוח עדיין מתפתח. הילד לא רק חווה את הטראומה , הוא גדל איתה. הדרכים שהוא מפתח להתמודד עם כאב הופכות להיות חלק מהאישיות שלו, ולא רק תגובה זמנית למצב קשה.
ילדים שגדלים בבתים עם אלימות, הזנחה, או כאוס רגשי לומדים שהעולם לא צפוי ושלא אפשר לסמוך על המבוגרים שאמורים לדאוג להם. הם מפתחים מנגנוני הגנה שעוזרים להם לשרוד, אבל שמפריעים להם כשהם מבוגרים.
אחד המנגנונים הנפוצים הוא "ניתוק" מהגוף ומהרגשות. כשהכאב גדול מדי, הילד לומד להפסיק להרגיש. זה עוזר בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה אומר שהאדם מתקשה לזהות מתי הוא רעב, מתי הוא שבע, מתי הוא עצוב, או מתי הוא זקוק לעזרה. אוכל וחומרים הופכים לכלים לחזור ולהרגיש משהו, או להיפך – להפסיק להרגיש כשזה יותר מדי.
ילדים שחוו טראומה גם לומדים דפוסי חשיבה מעוותים על עצמם ועל העולם. הם חושבים שהם אשמים במה שקרה להם, שהם לא ראויים לאהבה, או שהם חייבים להיות מושלמים כדי להיות בטוחים. הדפוסים הללו יוצרים קרקע פורייה להפרעות אכילה – איפה שהמושלמות והשליטה הופכות למטרות מרכזיות.
מה שמסובך זה שטראומת ילדות לא תמיד "נראית" כמו טראומה. לפעמים זה לא אלימות פיזית או הזנחה קיצונית. זה יכול להיות הורה דיכאוני שלא היה זמין רגשית, ביקורת קבועה, או פשוט בית שבו הילד הרגיש שהוא צריך להיות הבוגר במשפחה. כל אלה יכולים לגרום לפגיעה דומה ביכולת של האדם להתמודד עם רגשות ולפתח יחסים בריאים.
הטראומה הזו לא נעלמת כשהאדם מתבגר. היא נשארת במוח ובגוף, ומשפיעה על הכל – על הדרך שהוא רואה את עצמו, על היחסים שלו, ועל הדרכים שהוא מנסה להרגיש טוב. זה מסביר למה טיפול ממוקד טראומה הוא כל כך חשוב בטיפול גם בהתמכרות וגם בהפרעות אכילה. בלי לטפל בשורש הבעיה, התסמינים פשוט עוברים ממקום אחד למקום אחר.
מנגנונים ביולוגיים ונוירולוגיים משותפים
מעבר לסיפורים האישיים והחוויות הרגשיות, יש בסיס מדעי מוצק שמסביר את הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה. כשחוקרים מסתכלים על המוח של אנשים עם שתי התופעות הללו, הם מוצאים תבניות דומות של שינויים. זה לא מקרה , זה משקף את העובדה שההתמכרות והפרעות אכילה משתמשות באותם מעגלים במוח כדי "לעבוד".
שינויים במוח הקשורים לשתי התופעות
המוח הוא עולם מורכב, אבל כשמדובר בהתמכרות והפרעות אכילה יש כמה אזורים מרכזיים שמושפעים בצורה דומה. הפרפרונטל קורטקס (Prefrontal Cortex), שאחראי על קבלת החלטות ושליטה עצמית, נפגע בשתי התופעות. זה מסביר למה אנשים "יודעים" שמה שהם עושים זה רע להם, אבל לא מצליחים להפסיק.
האינסולה (Insula), שמתפקדת כמעין "מנגנון בלמים" במוח, גם כן מושפעת. בדרך כלל, היא אמורה לעצור אותנו מהתנהגויות קיצוניות או מזיקות. אבל אצל אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה, המנגנון הזה לא עובד כמו שצריך. זה כמו לנהוג במכונית עם בלמים שלא עובדים – אפשר לדעת שצריך לעצור, אבל היכולת הפיזית לעשות את זה פגומה.
האמיגדלה (Amygdala) היא עוד אזור מרכזי שמושפע. זה החלק במוח שאחראי על תגובות הפחד והחרדה. אצל אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה, האמיגדלה נוטה להיות פעילה יתר על המידה. זה יוצר מצב של חרדה כרונית שהאדם מנסה להרגיע באמצעות החומר או התנהגות האכילה הבעייתית.
מה שמעניין זה שהשינויים הללו במוח לא תמיד קיימים מלידה. לעיתים קרובות הם מתפתחים כתוצאה מהטראומה או מהחזרה הכרונית על התנהגויות מזיקות. זה אומר שהמוח "לומד" להיות מכור או להיות בעל יחס בעייתי לאוכל. הצד החיובי של זה הוא שמכיוון שהמוח למד את הדפוסים הללו, הוא יכול גם "ללמוד" מחדש דפוסים בריאים יותר – אבל זה דורש זמן וטיפול מתאים
הפרעות בהפרשת הורמונים
מעבר לשינויים במבנה המוח, יש גם בעיות בדרך שבה המוח מתקשר עם שאר הגוף באמצעות הורמונים. התמכרות והפרעות אכילה משפיעות על מערכות הורמונליות מרכזיות שמווסתות רעב, שובע, מצב רוח, ורמות מתח.
הורמון הקורטיזול, שנקרא "הורמון הלחץ", הוא דוגמה מרכזית. אצל אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה, רמות הקורטיזול נטוות להיות גבוהות באופן כרוני. זה יוצר מצב של מתח קבוע שמשפיע על כל מערכות הגוף – החיסון, העיכול, השינה, והמצב הרוח.
רמות קורטיזול גבוהות גם משפיעות על הדרך שבה הגוף מעבד אוכל. הן יכולות לגרום לעליה בחשק לאוכל מתוק ומלוח, לעיכוב בתחושת השובע, ולאיגור של שומן במיוחד באזור הבטן. זה יוצר מעגל שבו הלחץ גורם לאכילה בעייתית, שגורמת ללחץ נוסף, שמחזק את הבעיה.
הורמונים שמווסתים רעב ושובע – כמו לפטין (Leptin) וגרלין (Ghrelin) – גם כן מושפעים. אצל אנשים עם הפרעות אכילה, המוח לעיתים קרובות לא "שומע" את האותות שהגוף שולח לו. זה יכול להוביל למצבים שבהם אדם אוכל אבל לא מרגיש שבע, או שמרגיש רעב גם כשהגוף שלו לא זקוק לאוכל נוסף.
אצל אנשים עם התמכרות, השימוש בחומרים משבש את המערכות ההורמונליות בדרכים שונות. אלכוהול, למשל, משפיע על ההורמונים שמווסתים רמות סוכר בדם, מה שיכול לגרום לחשק פתאומי לאוכל מתוק. סמים ממריצים יכולים לדכא לחלוטין את הורמוני הרעב, בעוד שחומרים מדכאים יכולים לגרום לאכילת יתר.
מערכת התגמול והדופמין
הדופמין הוא כנראה ההורמון הכי חשוב להבנת הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה. זה הנוירוטרנסמיטר שאחראי על התחושה של הנאה ועל המוטיבציה לחזור על פעילויות שנותנות סיפוק. במצב תקין, הדופמין נפלט כשאנחנו עושים דברים שטובים לנו – אוכלים כשאנחנו רעבים, פוגשים חברים, או משיגים יעד.
אבל אצל אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה, מערכת הדופמין לא עובדת כמו שצריך. יש שני סוגים עיקריים של בעיות: לפעמים המערכת מפרישה יותר מדי דופמין בתגובה לחומר או להתנהגות בעייתית, ולפעמים היא מפרישה פחות מדי דופמין בתגובה לפעילויות רגילות.
במקרה הראשון, החומר או ההתנהגות הבעייתית יוצרים "שיטפון" של דופמין שהמוח לא רגיל אליו. זה נותן תחושה עזה של הנאה שגורמת לאדם לרצות לחזור על החוויה. הבעיה היא שככל שהמוח נחשף יותר לרמות הגבוהות הללו של דופמין, הוא מתרגל אליהן ודורש יותר ויותר כדי להרגיש את אותה הנאה.
במקרה השני, המוח מפריש פחות דופמין בתגובה לדברים הרגילים של החיים. זה נקרא "אנהדוניה" – חוסר יכולת לחוש הנאה מדברים שבעבר היו מהנים. אנשים במצב הזה מרגישים קהים רגשית, והם זקוקים לגירויים חזקים יותר ויותר כדי להרגיש משהו. אוכל קיצוני (הרבה או מעט), חומרים, או התנהגויות קיצוניות אחרות הופכים להיות הדרך היחידה לקבל את זריקת הדופמין שהמוח זקוק לה.
מה שמסובך זה שהקשר בין דופמין לאוכל הוא טבעי ובריא בנסיבות רגילות. אוכל טעים אמור לתת הנאה – זה המנגנון שמבטיח שאנחנו נמשיך לאכול ולשרוד. אבל אצל אנשים עם הפרעות אכילה, המנגנון הזה יוצא מכלל שליטה. אוכל הופך להיות לא רק מקור הזנה, אלא מקור עיקרי של ויסות רגשי.
זה מסביר למה כל כך קשה לאנשים עם התמכרות והפרעות אכילה פשוט "להפסיק". זה לא עניין של כוח רצון או משמעת – זה עניין של מערכות במוח שלא עובדות כמו שצריך. ההבנה הזו חשובה כי היא מסירה את האשמה מהאדם הסובל ומכוונת את הטיפול לכיוון הנכון – תיקון המערכות הביולוגיות הפגומות במקום רק ניסיון לשנות התנהגות
גורמים פסיכולוגיים ורגשיים משותפים
מעבר למה שקורה ברמה הביולוגית, יש שכבה עמוקה יותר של דפוסי חשיבה ורגשות שמאחדת בין התמכרות והפרעות אכילה. כשמתבוננים על הסיפורים הפנימיים של אנשים עם שתי התופעות הללו, מתגלים נושאים דומים שחוזרים על עצמם. זה לא רק במה שהם עושים – זה במה שהם חושבים על עצמם, איך הם חווים את העולם, ואיך הם מנסים להתמודד עם רגשות שקשה לעבד.
חוסר שליטה ופחדים פנימיים
אחד הנושאים המרכזיים שמקשר בין התמכרות והפרעות אכילה הוא התחושה של חוסר שליטה. אבל פרדוקס מעניין – באותו זמן יש גם חיפוש אחר שליטה מוחלטת. זה נשמע סותר, אבל זה בעצם המקום הפסיכולוגי שבו שתי התופעות פוגשות.
אנשים עם התמכרות לעיתים קרובות מתארים תחושה שהחומר "שולט בהם" – שהם איבדו את היכולת לבחור. אבל באותו זמן, החומר נותן להם תחושה שהם יכולים לשלוט ברגשות שלהם, במצב הרוח, ובכאב. זה מעין שליטה פסאודו – שליטה שקרית שבעצם מובילה לאובדן שליטה אמיתי.
בהפרעות אכילה התופעה דומה אבל מתבטאת אחרת. האוכל הופך לתחום היחיד שבו האדם מרגיש שיש לו שליטה מוחלטת. כל היבט אחר בחיים עלול להרגיש כאוטי או לא צפוי, אבל מה שנכנס לפה – זה הוא יכול לקבוע. הבעיה היא שהשליטה הזו הופכת להיות כפייתית ובסופו של דבר שולטת באדם יותר ממה שהוא שולט בה.
הפחד מחוסר שליטה הוא מה שמניע את שתי התופעות. יש פחד עמוק מרגשות, ממצבים לא צפויים, ומהתמודדות עם דברים שקשה לשלוט בהם. החומר והאוכל הופכים להיות מעין "מפלט" מהפחדים הללו. הם מבטיחים צפיות – אם אשתה, אני אדע איך אני ארגיש. אם לא אוכל, אני אדע שאני שולט. הבעיה היא שהצפיות הזו היא אשלייה שמתחזקת עם הזמן.
מה שמסבך את העניין הוא שלעיתים הפחד מחוסר השליטה נובע מחוויות עבר שבהן האדם באמת איבד שליטה בצורה טראומטית. אם מישהו חווה אלימות, זניחה, או מצבים שבהם הוא היה חסר אונים לחלוטין, הצורך בשליטה הופך להיות הרבה יותר דחוף. החומר והאוכל הם נראים כמו הפתרון המושלם – הם לא יכולים לפגוע בו כמו שאנשים יכולים, והם תמיד זמינים.
בעיות בדימוי עצמי וביטחון
גורם פסיכולוגי משותף נוסף הוא הדימוי העצמי הנמוך והתחושה של חוסר ערך. אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה לעיתים קרובות נושאים בתוכם קולות פנימיים קשים שאומרים להם שהם לא מספיק טובים, לא ראויים לאהבה, או שהם כישלון.
הקולות הפנימיים הללו לא צצו מהאוויר, הם בדרך כלל הדהד של קולות אמיתיים מהעבר. הורים ביקורתיים, מורים שהשפילו, או פשוט סביבה שבה הילד הרגיש שהוא צריך להיות מושלם כדי לקבל אהבה. הקולות הללו נחקקים עמוק במוח ומשפיעים על כל ההחלטות והרגשות.
בהתמכרות, החומר לעיתים משמש כדרך להשתיק את הקולות הביקורתיים הללו. כשאדם שותה או משתמש בסמים, לרגע הוא מפסיק לשמוע את הביקורת הפנימית. זה מעניק הקלה זמנית מהכאב של להיות איתי עצמי. הבעיה היא שכשההשפעה חולפת, הקולות חוזרים חזקים יותר ומוסיפים עוד שכבה של אשמה ובושה על השימוש בחומר.
בהפרעות אכילה, הקשר לדימוי עצמי עוד יותר ישיר. המשקל והמראה הופכים להיות המדד היחיד לערך העצמי. אם המספר על המשקל נמוך מספיק, אז אולי אני שווה משהו. אם אני נראה מושלם, אז אולי האנשים יאהבו אותי. זה מעגל אכזרי כי המטרה תמיד זוזה – אף פעם לא מספיק רזה, אף פעם לא מספיק מושלם.
מה שקושר בין שתי התופעות זה שהן נותנות לאדם תחושה זמנית שהוא עושה משהו "נכון". כשמישהו עם דימוי עצמי נמוך מצליח לא לאכול כל היום, או כשהוא משתמש בחומר ומרגיש בטוח יותר חברתית, יש רגע של סיפוק. "סוף סוף אני עושה משהו טוב." הבעיה היא שהסיפוק הזה קצר מועד ודורש חזרה מתמדת על אותן התנהגויות הרסניות.
דפוסי חשיבה קיצוניים
הדרך שבה אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה חושבים על העולם ועל עצמם לעיתים קרובות מתאפיינת בקיצוניות. אין אמצע,זה או הכל או כלום, לבן או שחור, מושלם או כישלון מוחלט. הדפוס הזה של חשיבה נקרא "חשיבה דיכוטומית" והוא אחד המאפיינים המשותפים החזקים ביותר.
בהתמכרות זה מתבטא בצורה של "פעם אחת נוספת ואז אני מפסיק" או "בכלל לא או בכלל כן". אין מקום למושג של צמצום הדרגתי או לשימוש מבוקר. האדם רואה את עצמו או כמישהו "נקי" לחלוטין או כמישהו שכשל באופן מוחלט. נפילה אחת הופכת להיות "הוכחה" שהוא לא יכול להצליח, מה שמוביל לעוד שימוש כדי להתמודד עם הכאב של הכישלון.
בהפרעות אכילה הקיצוניות עוד יותר בולטת. יש ימים "טובים" שבהם האדם אוכל בדיוק לפי הכללים שקבע לעצמו, ויש ימים "רעים" שבהם הוא "נכשל". אין מקום למושג של יום רגיל או בינוני. גם אוכל נחלק לקטגוריות קיצוניות – "טוב" או "רע", "מותר" או "אסור", ללא גוונים או גמישות.
הקיצוניות הזו נוגעת גם לציפיות מהטיפול ומהשינוי. אנשים עם התמכרות והפרעות אכילה לעיתים מצפים שהשינוי יהיה מוחלט ומיידי. הם רוצים לעבור מבעיה מוחלטת לפתרון מושלם, ללא שלבי ביניים של התקדמות הדרגתית. כשהטיפול לא עובד במהירות או כשיש נסיגות, זה נתפס כ"הוכחה" שהמצב חסר תקווה.
הדפוס הזה של חשיבה לא רק משקף את הבעיה , הוא גם מחזק אותה. כל פעם שהאדם חושב באופן קיצוני על עצמו או על המצב שלו, הוא מעמיק את התחושה שהמצב בלתי פתיר. זה יוצר ייאוש שמוביל בחזרה לחומר או להתנהגות האכילה הבעייתית כדרך להתמודד עם הכאב של החשיבה הקיצונית הזו.
מה שמעניין זה שטיפול בדפוסי החשיבה האלה יכול להועיל גם בהתמכרות וגם בהפרעות אכילה. לימוד איך לחשוב בדרכים יותר גמישות ורחבות הוא חלק חשוב בתהליך ההחלמה משתי התופעות. זה כולל למידה לראות גוונים, לקבל חוסר מושלמות, ולהבין שהתקדמות אמיתית בדרך כלל מתרחשת בשלבים קטנים ולא בקפיצות ענק.
השפעות חברתיות ומשפחתיות
למרות שהתמכרות והפרעות אכילה נראות כבעיות "אישיות", הן מתפתחות ומתקיימות בתוך הקשר חברתי ומשפחתי. הסביבה שבה אדם גדל וחי משפיעה באופן דרמטי על הסיכוי שלו לפתח אחת משתי התופעות הללו, ולא פחות חשוב , על היכולת שלו להחלים מהן. הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה הופך להיות ברור יותר כשבוחנים אותו דרך העדשה של יחסים וקשרים חברתיים.
לחצים חברתיים ותרבותיים
התרבות שלנו יוצרת קרקע פורייה לפיתוח גם התמכרות וגם הפרעות אכילה. מצד אחד, יש נורמליזציה של השימוש בחומרים כדרך להתמודד עם מתח. "צריך משהו לשתות אחרי יום קשה", "קפה כדי להתעורר", "משהו להירגע". המסר התרבותי ברור – זה נורמלי להשתמש בחומרים כדי לווסת רגשות.
מצד שני, יש הלחץ התרבותי סביב מראה ומשקל שמתעצם מחד לשנה. תמונות מוערכות ומסוננות ברשתות החברתיות יוצרות סטנדרטים לא ריאליים שקשה לעמוד בהם. התרבות שלח הודעות סותרות – מצד אחד אוכל הוא הנאה ויש הערצה של תרבות האוכל, ומצד שני יש הערצה של דיאטות, הגבלות ו"אכילה נקייה".
הרשתות החברתיות מחזקות את שתי התופעות בדרכים דומות. יש קהילות שעושות רומנטיזציה להתמכרות – תמונות של משקאות אלכוהוליים כסמל למתיחות או הצלחה, פוסטים על "צורך בקפה כדי לתפקד". ובמקביל יש קהילות שעושות רומנטיזציה להפרעות אכילה – העלאת תמונות של אוכל "מושלם", פוסטים על דיאטות קיצוניות, ותמיכה הדדית בהתנהגויות בעייתיות
המדיה מעבירה הודעות שקושרות בין הצלחה חברתית לבין מראה מושלם או לשימוש בחומרים. בסרטים ובפרסומות, אנשים מוצלחים שותים יין יקר, נראים רזים ומושלמים, ומשתמשים בחומרים שונים כדי להשיג יעדים. ילדים ובני נוער גדלים עם ההודעות הללו ולומדים שזו הדרך "הנכונה" להיות מבוגר מוצלח.
עוד גורם תרבותי חשוב הוא הקצב המטורף של החיים המודרניים. יש לחץ מתמיד להיות יצרני, זמינים, ומושלמים בכל התחומים. הלחץ הזה יוצר חיפוש אחר דרכי התמודדות מהירות ויעילות. חומרים ממריצים כדי לעמוד בקצב, חומרים מרגיעים כדי להירגע, והגבלות או אכילה כפייתית כדרך להרגיש שיש שליטה במשהו בחיים הכאוטיים.
דפוסים משפחתיים והורות
המשפחה היא הסביבה הראשונה והחשובה ביותר שבה אדם לומד איך להתמודד עם רגשות ואיך להתייחס לאוכל ולחומרים. דפוסים משפחתיים יכולים ליצור קרקע פורייה לפיתוח התמכרות והפרעות אכילה, לפעמים גם בו זמנית.
משפחות שבהן יש בעיות התמכרות קיימות נוטות לפתח דפוסים של שתיקה וכחשה. הבעיה הגדולה "לא קיימת", וכולם לומדים להתעלם ממה שקורה באמת. ילדים במשפחות כאלה לומדים שרגשות קשים זה דבר שלא מדברים עליו ושצריך להתמודד איתו לבד. הם גם רואים דוגמה של התמודדות עם בעיות באמצעות חומרים.
אבל זה לא רק במשפחות עם התמכרות מוצהרת. גם במשפחות שנראות "תקינות" יכולים להיות דפוסים בעייתיים. הורים שמתמודדים עם מתח באמצעות אלכוהול, תרופות, או אכילה כפייתית מעבירים את הדפוסים הללו לילדים שלהם בצורה בלתי מודעת.
הקשר לאוכל במשפחה הוא בעל השפעה ענקית. משפחות שבהן האוכל קשור לרגשות – "אוכלים כשאנחנו עצובים", "מתרגמים אהבה דרך אוכל", "מענישים או מתגמלים עם אוכל" – יוצרות קרקע לפיתוח יחס בעייתי לאוכל. ילדים לומדים שאוכל זה לא רק הזנה אלא גם כלי רגשי.
בנוסף, סגנון ההורות משפיע בצורה דרמטי. הורות שתלטנית, שבה יש בקרה מוגזמת על כל היבט בחיי הילד, יכולה ליצור צורך נואש בשליטה עצמאית שמתבטא בהפרעות אכילה או בהתמכרות כדרך "למרוד". הורות מזניחה, שבה הילד לא מקבל מספיק תשומת לב או תמיכה רגשית, יכולה ליצור חלל שהילד מנסה למלא בחומרים או בהתנהגויות קיצוניות.
אחד הדפוסים הבעייתיים ביותר הוא משפחות עם ציפיות גבוהות במיוחד. כשילד גדל עם התחושה שהוא חייב להיות מושלם כדי לקבל אהבה, זה יוצר לחץ עצום שמוביל לחיפוש אחר דרכי התמודדות. ההצלחה הופכת להיות התנאי לערך העצמי, והכישלון הופך להיות אסון שצריך להתמודד איתו בכל דרך אפשרית.
סביבה תומכת מול סביבה מזיקה
ההבדל בין סביבה שמעודדת החלמה לבין סביבה שמחזקת את הבעיה הוא עצום. סביבה תומכת מאפיינת בכמה דברים מרכזיים: יש בה מקום לביטוי רגשות בלי שיפוט, יש הבנה שהתמכרות והפרעות אכילה הן בעיות ולא בחירות אישיות, ויש תמיכה פרקטית ורגשית בתהליך ההחלמה.
במשפחות ובקהילות תומכות, אנשים לומדים שאפשר לבקש עזרה בלי להיות נשפטים. יש מודעות לכך שהתמכרות והפרעות אכילה הן בעיות רפואיות שדורשות טיפול מקצועי. האנשים מסביב מבינים שההחלמה היא תהליך ארוך שכולל עליות וירידות, ולא מצפים לשינוי מהיר ומושלם.
לעומת זאת, סביבה מזיקה מתאפיינת בשתיקה, בהכחשה, ובהעמדת פנים ש"הכל בסדר". יש בה שיפוט של אנשים עם בעיות כ"חלשים" או "חסרי משמעת". הציפיות הן לשינוי מיידי, ואין הבנה או סבלנות לתהליך ההחלמה. לעיתים יש אפילו מתן דוגמה בעייתית – "אם את אוכלת יותר פחות את תראי טוב יותר" או "משקה קטן לא יזיק".
אחד הגורמים הבעייתיים ביותר בסביבה מזיקה הוא הדיבור שלילי על אוכל ועל גוף. כשבסביבה מדברים כל הזמן על דיאטות, על משקל, ועל איך "לא טוב" לאכול דברים מסוימים, זה יוצר חרדה מתמדת סביב האוכל. באופן דומה, כששותים או משתמשים בחומרים נראה כנורמלי וחיובי, זה מעביר הודעה שזו דרך טבעית להתמודד עם בעיות.
הבעיה היא שגם אנשים שמנסים לעזור לפעמים עושים זאת בדרכים שמזיקות יותר ממה שהן עוזרות. הערות על המראה, ניסיונות לשלוט על מה שהאדם אוכל או שותה, או לחץ "להיות חזק" ולהפסיק מיד – כל אלה יכולים לחזק את התחושה של בושה ואשמה שמניעה את הבעיה.
הסביבה החברתית והמשפחתית לא רק משפיעה על התפתחות הבעיה – היא גם חלק מכרעי בתהליך ההחלמה. ככל שהסביבה יותר מבינה, תומכת, ומאפשרת טיפול נכון, כך הסיכויים להחלמה גבוהים יותר. זה מסביר למה טיפול משפחתי וטיפול קבוצתי הם חלקים כל כך חשובים בטיפול גם בהתמכרות וגם בהפרעות אכילה.
זיהוי מוקדם והתמודדות יעילה
ההבנה של הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה חשובה לא רק מבחינה תיאורטית, היא חיונית ליכולת לזהות בעיות בשלבים מוקדמים ולפתח דרכי התמודדות יעילות. ככל שהזיהוי מוקדם יותר, כך גדלים הסיכויים למנוע החמרה ולפתח כלי התמודדות בריאים לפני שהבעיה מתחזקת. הידע על הגורמים משותפים להתמכרות ולהפרעות אכילה מאפשר גישה מקיפה יותר לטיפול וחיים טובים יותר.
סימני אזהרה לזיהוי מוקדם
זיהוי מוקדם של התמכרות והפרעות אכילה דורש תשומת לב לשינויים עדינים שלעיתים קרובות מוסווים היטב או מוסברים באופנים אחרים. החשיבה המקובלת היא לחפש את הסימנים הקיצוניים – שכרות כרונית או הגבלת אוכל דרסטית – אבל למען האמת הבעיות מתחילות הרבה לפני שהן מגיעות לשלבים כל כך קיצוניים.
שינויים בדפוסי אכילה הם אחד הסימנים הראשונים שכדאי לשים לב אליהם. זה לא רק אכילה יותר או פחות מהרגיל – זה שינוי ביחס לאוכל עצמו. כשמישהו מתחיל לדבר על אוכל בצורה שונה, לחלק אותו לקטגוריות של "טוב" ו"רע", או להראות חרדה סביב ארוחות, זה יכול להיות סימן מוקדם להפרעת אכילה. באופן דומה, שימוש בחומרים שהופך להיות "שגרתי" או "הכרחי" לתפקוד יום יומי יכול להיות סימן מוקדם להתמכרות.
שינויים במצב הרוח ובהתנהגות חברתית הם סימנים נוספים שחשוב להכיר. אנשים שמתחילים לפתח התמכרות או הפרעות אכילה לעיתים קרובות נהיים יותר מבודדים, רגישים לביקורת, או מפתחים דפוסי התנהגות חדשים שנראים "מוזרים" למשפחה ולחברים. זה יכול להיות הימנעות ממצבים חברתיים מסוימים, שקרים לגבי מה שהם אוכלים או שותים, או התנהגות כפייתית סביב פעילויות מסוימות.
חשוב במיוחד לשים לב לשילוב של סימנים. אדם שמתחיל להשתמש באלכוהול כדי "להירגע" וגם מפתח יחס קיצוני לאוכל, או מישהו שמגביל את עצמו באוכל וגם מתחיל להשתמש בחומרים ממריצים "לאנרגיה". הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה אומר שלעיתים קרובות הן מתפתחות יחד או זו אחרי זו.
אחד הסימנים החשובים ביותר הוא שינוי בדרך שהאדם מתמודד עם מתח ורגשות קשים. כשמישהו שבעבר היה מתמודד עם בעיות בדרכים בריאות – דיבור עם חברים, פעילות גופנית, תחביבים , פתאום מתחיל להסתמך על חומרים או על התנהגויות קיצוניות סביב אוכל, זה סימן אזהרה חשוב. השינוי הזה לא תמיד דרמטי – לפעמים זה הדרגתי וקשה לזהות אותו.
העניין עם זיהוי מוקדם הוא שהאדם עצמו לעיתים קרובות לא מודע לכך שיש בעיה. הוא עלול לחשוב שהוא פשוט "עובר תקופה קשה" או ש"זה זמני". בני המשפחה והחברים הם לעיתים הראשונים שמבחינים בשינויים, אבל הם לא תמיד יודעים איך להגיב או חוששים מלהתערב.
חשיבות הטיפול המקיף במרכז שבטיא
כשמדובר בטיפול בהתמכרות והפרעות אכילה, במיוחד כשהן מופיעות יחד או כחלק מאותו קשת של בעיות, נדרשת גישה מקיפה שמתמודדת עם כל הגורמים המשותפים שנדונו במאמר זה. הגישה המסורתית שמטפלת בכל בעיה בנפרד לעיתים קרובות לא מספיקה, כי היא לא נוגעת בשורשים העמוקים שמניעים את שתי התופעות.
מרכז שבטיא מייצג גישה שמבינה את המורכבות הזו. הטיפול כאן לא מתמקד רק בהפסקת השימוש בחומר או בשינוי הרגלי אכילה – הוא מתמודד עם הטראומה, עם דפוסי החשיבה הבעייתיים, ועם הקשיים הרגשיים שמניעים את שתי התופעות. טיפול ממוקד טראומה הוא חלק מרכזי בגישה הזו, כי הוא מכיר בכך שלעיתים קרובות הבעיות האלה נובעות מכאב עמוק שלא קיבל מענה.
הצוות הרב-תחומי במרכז כולל רופא פסיכיאטר נרקולוג, עובדת סוציאלית, מטפלות רגשיות, ומדריכי החלמה. הגישה הזו מבינה שהתמכרות והפרעות אכילה הן בעיות מורכבות שדורשות התמודדות ברמות שונות – הביולוגית, הפסיכולוגית, והחברתית. הטיפול הקבוצתי, שהוא חלק מרכזי בתוכנית, מאפשר למטופלים לחוות תמיכה הדדית ולראות שהם לא לבד במאבק שלהם.
מה שייחודי בגישה של שבטיא הוא ההבנה שהחלמה היא תהליך ארוך שדורש סבלנות והתמדה. התוכנית בת שלושת השלבים מאפשרת התקדמות הדרגתית שמתחילה בייצוב פיזי ונפשי, עוברת לטיפול עמוק יותר בטראומה ובגורמים השורשיים, ומסתיימת בהכנה לחיים אחרי הטיפול. הגישה הזו מכירה בכך שאי אפשר לטפל בהתמכרות או בהפרעות אכילה בלי לטפל באדם כולו.
הטיפול במרכז שבטיא גם מכיר בחשיבות המשפחה והסביבה החברתית בתהליך ההחלמה. המעקב הרציף של הצוות הרפואי, יחד עם הטיפול הפרטני והקבוצתי, יוצרים מרחב בטוח שבו המטופל יכול להתמודד עם הכאב והקשיים מבלי לחזור להתנהגויות הבעייתיות שלו.
אחד ההיבטים החשובים ביותר של הטיפול בשבטיא הוא ההכרה בכך שהחלמה היא לא רק הפסקת ההתנהגות הבעייתית. החלמה אמיתית כוללת פיתוח כלי התמודדות בריאים, שיקום היחסים, ובניית זהות חדשה שלא מתבססת על ההתמכרות או על הפרעת האכילה. זה תהליך מורכב שדורש זמן, אבל שמוביל לחיים מלאים ובריאים יותר.
הגישה המקיפה הזו חשובה במיוחד כשמדובר באנשים שמתמודדים גם עם התמכרות וגם עם הפרעות אכילה. הבנת הקשר בין שתי התופעות מאפשרת טיפול שמתמודד עם הגורמים המשותפים ולא רק עם כל בעיה בנפרד. זה מגדיל משמעותית את הסיכויים להחלמה מלאה ומקיימת.
תוכנית הליווי לבוגרים שמציע שבטיא מכירה בכך שההחלמה לא נגמרת עם סיום הטיפול הראשוני. המעבר חזרה לקהילה הוא שלב קריטי שבו רבים נכשלים אם הם לא מקבלים תמיכה מתאימה. הליווי המתמשך, הקבוצות הטיפוליות, והמעקב הרפואי מבטיחים שהכלים שנרכשו בטיפול ימשיכו להתחזק גם לאחר השחרור מהמרכז.
לסיכום, הבנת הקשר בין התמכרות להפרעות אכילה ושל הגורמים המשותפים לשתי התופעות היא לא רק נושא אקדמי מעניין. זו הבנה שיכולה להציל חיים. כשמזהים את הסימנים מוקדם ומקבלים טיפול מתאים שמתמודד עם השורשים של הבעיה ולא רק עם התסמינים, אפשר לשבור את המעגל של סבל ולבנות חיים חדשים ובריאים יותר.
