קוראים לי יהלי ואני מכורה , רק להיום אני נקיה מסמים 65 ימים

מגיל קטן אני זוכרת את עצמי ילדה ביישנית ושקטה ליד אנשים, שטותניקית קטנה ומפונקת וגם ילדה לאבא חולה, אח אחד ושתי אחיות מצד האבא.

באותה תקופה היה לי טוב, אני אבא ואמא היינו טסים כמעט כל חודש למדינה אחרת ומבלים הרבה. יורדים לאילת כל סוף שבוע ומטיילים. אבא אהב יוקרה ולהנות מהחיים. מאז נהייתי ילדת מפונקת, ילדת שמנת שכל דבר שהיא מבקשת היא מקבלת. בהמון חופשות לאבא היה חייב לקרות משהו כי הוא היה תמיד חולה. בחזור מהחופשות היינו הולכים לבית החולים לבדוק שהכל תקין. הייתי הולכת עם אבא לבית החולים לעשות דיאליזות שלוש פעמים בשבוע ולא הייתי מוותרת על זה. אחרי כמה שבועות קנינו מכשיר דיאליזה שיהיה לנו בבית כדי שירגיש בנוח והיה לנו חדר לבן בבית שתמיד היה צריך להיות נקי ואחות. היה לאבא בחדר ארון מפוצץ בתחבושות ובתרופות ותמיד הייתי מתעניינת בזה. אבא היה כל העולם שלי. אני ואבא לא היינו רבים בכלל ותמיד הוא היה לצידי לא משנה כמה הייתי עושה בעיות וטעויות.

הגעתי לגיל בת המצווה, אבא סגר אולם בעיר שלי והיה הכל. כל השכבה הגיעה ורקדנים שאבא דאג לזה ומשפחה. התרגשתי לאירוע הזה ובשבילו הורדתי את הגשר. אחרי הבת מצווה באותה תקופה הייתי כבר כיתה ח" והמצב של אבא התחיל להידרדר.

אבא כבר לא היה עובד בעסק כמו שהוא היה כל יום עד השעות הקטנות של הלילה ,וביקש מאחי שיחליף אותו וילמד את העסק. הוא ידע שהסוף קרב.

כיתה ט" ירדתי למב"ר כיתה רגילה והמורות כבר היו שונאו אותי ומחפשות על מה להיתפס איתי כל פעם בשביל לחייג לאמא שלי שתבוא והיא הייתה רוב הזמן בבית חולים. הייתי בחבורה של 10 בנות והיינו מכנות אותנו ה"בננות"

כמה שהמצב של אבא היה מדרדר אני הידרדרתי יחד איתו. הציונים שהיו לא טובים, ההברזות משיעורים, התחלתי לעשן סיגריות וקללות וריבים עם המורים.

כל תשומת הלב הייתה על אבא ואני הרגשתי בודדה, אבודה, בלי תמיכה מהבית ספר, בלי אף אחד שיבין אותי, החברות לא תמכו, מתוסכלת, מורדת ודחויה .

הייתי נוסעת כל יום באוטובוס לבית החולים לאבא. אמא תמיד הייתה איתו יום ולילה, לא עוזבת אותו לרגע. הכל תמיד סביבו .אני הייתי דואגת לבית שיהיה נקי ומסודר. בשבילי אמא הייתה מלכה ולביאה אמיתית.

אחרי חצי שנה של אשפוז אבא עבר לשיקום והיה במצב שבקושי מצליח ללכת. היינו עושים שמה חגים ושבתות. אני זוכרת כמה הייתי מלטפת לו את הפנים ואומרת לו שהוא גיבור ושאני אוהבת אותו. החופשות של אבא בבית היו בשבילי טראומתיות. אני אשתף אתכם במקרה מזעזע בשבילי מתוך כל המקרים שעברו.

לילה אחד אבא הקיא כמויות של דם, יותר נכון גושים של דם. ישר אמא שלי הזעיקה את אחי ואחותי וניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שזה מהשן שלו שנשברה. אני ידעתי שזה היה הכבד שלו שמתפורר לו. בסוף הגיע לטיפול נמרץ ואמא הלכה איתו ואני נשארתי עם חברה לישון בבית. זה היה לילה מלא בבכי וכעס על אלוהים.

יום אחרי אישפזו אותו לתקופה של שנה בערך ויציאות קצרות לבית . המצב כבר היה קריטי. בשנה הזאת לא הייתי אני. הייתי רק איתו. הייתי מאוד עצובה לא יצאתי לבלות עם חברות לים או בריכה, לא נהניתי ממה שילדה צריכה להנות בגיל כזה, הייתי רק עם אבא ונוסעת להחליף את אמא, ילדה של בית חולים והרגשתי שהסוף קרב . החברות היו רבות איתי ולא מבינות את המצב שאני נמצאת בו, שאני צריכה מישהו שיהיה איתי ויגיד לי שהוא איתי ושהכל יהיה בסדר.

אחרי כמה חודשים אבא נכנס למצב הכי קריטי. ישבנו אני וחברות שלי אצלי לארוחת צהרים ואני מקבלת שיחה מדודה שלי שהוא עומד למות ומנסים להחיות אותו. נלחצתי ונבהלתי והיא באה לקחת אותי והגענו מהר לשמה. שהגענו הדודים והמשפחה היו מחוץ לדלת ואמרו לי שהצליחו להחיות אותו ואני התפרקתי מאושר. וכך זה קרה לו שלוש פעמים בתקופה הזו. אני כבר לא הלכתי לבית ספר כדי לא לפספס דקה איתו והוא כבר לא היה מגיב לנו ומחובר למלא צינורות בגוף ומונשם. ואז הגיע היום. זה היה שבוע שהרופאים אמרו לנו להיות מוכנים למוות שלו כי הוא גוסס, אני לא חושבת שאפשר להיות מוכנים למקרה כזה.

הגיע הלילה, הרבה דודים באו להיפרד ונשארנו המשפחה אמא שלי אחי וגיסתי, הם היו מפורקים מעייפות מכל הלחץ והבכי אז נתתי להם ללכת לישון ואני נשארתי איתו. הרגשתי שזה הלילה האחרון ולא אמרתי . ישבתי לידו אוחזת לו את היד ובוכה עם הראש עליו ולא מפסיקה ללטף ונשק אותו עד ארבע בבוקר שנרדמתי עליו ואמא שלי החליפה אותי וישנתי במיטה ליד. 7:15 בדיוק אמא שלי העירה אותי בצעקות ובבכי "קומי אבא מת". אני לא אשכח לעולם את השעה הזאת. הוא מת עם דמעה שנזלה לו מהעיניים . הרופאים ישר קפצו עליו והוציאו אותנו החוצה ואני צרחתי והשתגעתי שיצילו אותו, בבקשה. אבל זה לא עזר, הם לא הצליחו . נכנסו חזרה אחרי שניקו אותו מכל הצינורות והמכשירים ואחי צעק שמע ישראל. אני לא ישכח את הצעקה הזאת שכל הבית חולים שמע. כל המחלקה אהבה את אבא ובאה להיפרד והאחיות בכו איתנו. היה לנו שלוש שעות להיפרד ממנו ואני לא הצלחתי לשחרר את הגופה שלו לא נתתי שייקחו אותו ממני. רציתי להיות איתו לנצח ככה על המיטה ולא לעזוב. ראיתי את העולם שלי קורס, את הלב שלי נשבר . זה קשה לתאר את ההרגשה הכואבת שאבא מת לי בידיים. מול העיניים.

בשבעה אני לא דיברתי שלושה ימים ולא אכלתי ולא שתיתי . לא הצלחתי להוציא מילה אחת מהפה. הייתי כאובה ואבודה. ישנתי באוהל במשך כל השבוע. דוד שלי בא אלי והציע לי ג'וינט ואמר לי שזה ישחרר אותי ויעשה לי טוב, אז עישנתי ומהשכטה הזאת לא הצלחתי להפסיק. כל יום זה היה שתי ג'וינטים והמשיך ליותר. זה שחרר ממני את הכאב, ועזר לי להירדם כי לא ישנתי. לאבד אבא בגיל 16 שהיית מחוברת אליו בצינורות של הבית חולים זה באמת כאב לא מוסבר.

אמא הייתה מרוסקת ולא מתפקדת ואחי התחיל לפעול על העסק שלא יאבד אותו ותמך באמא. אני הייתי חודשיים בדיכאון כבד ולא הצלחתי לדבר עליו, לא הצלחתי להוציא מילים של כאב ומצאתי פעולה אחרת שתשחרר אותי. הייתי חותכת את עצמי והיו לי כמה ניסיונות התאבדות כי רציתי לעלות למעלה ולהיות קרובה אליו.

בשאר הזמן שלי בי"א וי"ב לא הייתי לומדת וכבר זה עבר לבאנגים בבוקר בצהריים בערב וכל דקה שאפשר. את י"ב לא סיימתי עם בגרות וגם לא הייתי מגיעה. לצבא לא התגייסתי, והשתמטתי שנה וחצי עד שהוצאתי פטור מצה"ל.

באותה תקופה אמא גילתה שאני מעשנת דרך הבית ספר, ושמועות שאני מריחה ועושה שטויות. אמא התמוטטה ולא הסכימה לקבל את זה ויום אחד שחזרתי מבית ספר הבית היה נעול והיא בדיוק יצאה עם האוטו עם דוד שלי ואמרה לי אין לך לאן לחזור. זה היה באותו יום של המסיבת סיום שלי בבית ספר. כמובן שלא הייתי במסיבת סיום ובאפטר כי לא היה לי כסף ואיך להתארגן. שוב הייתי בודדה ואבודה בלי אף אחד שיבין אותי, כך זה היה למשך חודשיים שהיו ימים שישנתי ברחוב בקרית גת על ספסלים והיו ימים אצל חברות והרוב בתל אביב אצל יזיזים.

התקופה הזאת הייתה לי קשה, עבדתי הרבה בשביל שיהיה לי כסף לסמים ובשלב מסוים נגמר הכסף. מקרה אחד שלא היה לי להביא לעצמי קוק וגם לא מחברים מכרתי את הגוף שלי בשביל כסף שהלך לזה. זה היה רגע מאוד משפיל וכואב. באחד הימים בתל אביב הזמינו אותי לישיבה אצל חבר ואני הלכתי ערבבנו שמה אמ.די וקוק וחשיש ועוד סוגי סמים ומאוחר יותר החברים שלו הלכו ואני נשארתי עם החבר. יום למחרת הייתי צריכה לעבוד אז אמרתי לו שאני גם חותכת. הוא לא הסכים ותפס אותי בכוח והתחיל לגעת בי. אני צעקתי לו שיפסיק אבל הוא היה מסטול ולא הקשיב לי בכלל. נבהלתי והרגשתי לא מוגנת והצלחתי לצאת מהדירה עם תחתונים והתלבשתי במדרגות. לא ידעתי לאן ללכת מההלם שהיה לי ותפסתי מונית לתחנה מרכזית . הייתי ממש מסטולה והיו שמה מלא נרקומנים והכל היה לי מעורפל. פתאום קפץ עלי סודני וניסה גם לגעת בי ואני לא הצלחתי להגיב כי כבר הייתי מובהלת. אחד האנשים קלט את זה והעיף אותו ממני ושאל אותי אם אני בסדר ושאני נראית לא טוב. פחדתי גם ממנו ולא עניתי הוא קנה לי בקבוק מים והציע לי לחזור איתו לעיר שלו ומשם הוא יחכה איתי לאוטובוס שלי. לא הסכמתי והוא הזמין לי מונית לתחנת רכבת ואמר לי ששמה יותר בטוח ושאני יחכה לרכבת לעיר שלי.

וככה עשיתי והייתי בלי טלפון ובלי סיגריות, ישבתי שעתיים על הספסל מבוהלת ודלוקה וחיכיתי לרכבת עד שש בבוקר. שהגעתי לעיר לא היה לי לאן ללכת אז הלכתי לבית ספר להטעין את הטלפון והלכתי לחברה. היא לא הבינה מה קרה לי ולמה אני נראית ככה ונתנה לי לישון אצלה במשך כל השבוע.

אחרי חודשיים כאלה שאני קופצת ממקום למקום ממסיבה למסיבה אמא הסכימה להחזיר אותי לבית אבל זה לא נגמר. היינו רבות כל היום קללות מאוד קשות שעד היום אני נגעלת מעצמי על זה , הייתי ממש מפלצת משוחררת ששוברת עליה דברים בבית ומאיימת עליה שאני ימות או שהיא תמות והיא הייתה מעיפה אותי עוד פעם לשבוע ועוד פעם לשבועיים וככה זה לא הפסיק הרבה מאוד זמן. לא היה יום אחד של שקט. פעם אחת שקמתי בבוקר אני רואה את דוד שלי בחדר שלי עם אחי וגיסתי והם אמרו לי לקום ולארוז תיק שאני עכשיו עפה מהבית וההתנהגות שלי לא מתקבלת יותר. אני לא הסכמתי אבל הם בכוח הרימו אותי מהמיטה ואני התנגדתי והרבצתי להם וגיסתי צעקה שיפסיקו, שזאת לא הדרך אבל הם פשוט משכו אותי כמו שקית זבל החוצה ואמא חוץ מלבכות ולהסתכל לא אמרה מילה. בשלב מסוים אמא קיבלה את זה שאני מעשנת ושיקרתי לה שאני לא עושה כלום מעבר והיא האמינה והייתי מעשנת בבית. הייתי מביאה לה לבית הרבה חברים סטלנים בכל הגילים והיינו מריחים עד הבוקר אצלי בלי שהיא תדע. היו מנצלים אותי וכל מה שהיו רואים בי זה סמים וכסף. אבל לא הצלחתי לראות את זה והייתי משתפת את כולם ועושה חינגות. היינו צוות של מסיבות וסמים תמיד ביחד לכל מקום. במשך שנתיים הייתי יוצאת למסיבות כל סופש קבוע . באחת המסיבות הכרתי את בני, האקס שלי . יצאנו שמונה חודשים וזה היה זוגיות לא טובה . למרות שהוא היחידי בעולם שהיה מבין אותי באמת והייתי אוהבת אותו אבל גם מפחדת ממנו כי הוא היה מאיים , וגם בוא נגיד לא הבחור הכי טוב, תמיד היה מסתבך עם עבריינים בלגן עם המשטרה וכל שבוע סיפור חדש. הזוגיות הזאת הייתה מלאה בסמים והוא גם זה שהכיר לי את הכדורים. הייתה לנו פרידה קצרה של חודש ובחודש הזה לילה אחד ידיד שלי קרוב אמר לי שיושבים אצל ידידה שלו עם עוד חברים ושאני אבוא איתו וזרמתי. אני הבאתי לעצמי שתי גרם של קטמין והם הביאו עוד קוק וקטמין. בהמשך הערב אני סיימתי את הקטמין שלי ולא היה עוד אז מצאתי כיוון להביא והבאתי עוד שלוש גרם. הגעתי למצב של קיי הול ושאני בניתוק מוחלט ממה שקורה וה"ידיד" שלי ניצל את זה והתחיל לנשק אותי ואני לא רציתי וניסיתי להעיף אותו אבל הייתי מחוקה ממש. הוא קרא לחבר שלו שישב איתנו באותו ערב והחבר שלו התחיל לגעת בי ואני לא הצלחתי להגיד לא ולהעיף אותם ממני כי הם לא נתנו עד שאותה בחורה שישבנו איתה חזרה לבית וראתה את זה וצעקה שיפסיקו והם נבהלו והפסיקו. את מה שהיה משם ואת הדרך חזור אני לא זוכרת. שבועיים אפילו יותר אחרי הלילה הזה לא יצאתי מהמיטה ולא סיפרתי אותו לאף אחד אבל החברים ידעו שקרה לי משהו. עד שהחלטתי לספר לחברה שלי מהצוות שהיינו והיא סיפרה את זה לכולם והם חשבו שאני משקרת ושזה לא יכול להיות שהוא יעשה דבר כזה. הייתי עצובה ופגועה. לא רציתי לשמוע ולדבר עם אף אחד גם לא עם אמא שלי, לא רציתי לחיות.

הבלגן עם אמא לא הפסיק וזה כבר הגיע למצב שהיא הייתה מזמינה לי ניידות כי הייתי שוברת לה את הבית . אמא כל הזמן אמרה לי שאני חייבת טיפול ולא הסכמתי לזה. יום אחד זרמתי איתה ואמא הביאה אותי לפה, למרכז גמילה שבטיא. היא מצאה את המקום יחד עם דנית המטפלת שלי שגם אליה הייתי הולכת לפגישות. הגענו לשבטיא והייתי מבוהלת ומסטולה. לא כל כך הבנתי מה רוצים ממני, אני לא אשכח את זה שמיקי המדריך בא לפגישה עם דנית ולקח אותי לצד וביקש שאני אפסיק עם הקטמין וגם שיש לי דודא לקוק ואני צחקתי ולא לקחתי ברצינות. אבל היום אני יכולה להבין על מה הוא דיבר ושהוא עלה עלי שאני לא עושה את זה בשביל לקבל ראש. יצאנו משמה ואמרתי שאחזור. שבוע בערך אחרי אני עברתי לדירה משלי כי רציתי לעשות את הסמים שלי בכל זמן אפשרי בלי להסתתר ובלי שיעיפו אותי מהבית כל פעם מחדש לתקפות ואמא עזרה לי בשכירות ורצתה גם שקט מכל הבלאגן שהייתי עושה לה. בדירה השתמשתי האדקור יום יום דקה דקה. הייתי עושה קטמין וכדורים ועוד סמים אחרים.

אז זה נגמר בזה ששלוש שנים ישבתי על ספה בבית של ההורים שלי בלי לעבוד ובלי לעשות כלום. ובאמת כלום. והמשיך לעוד שלושה חודשים על ספה בבית פרטי משלי. היה לי ידיד שהיה בא אלי בכל ערב אחרי האולפן כי הוא מוזיקאי והיינו מריחים שותים ומעשנים עד הבוקר, למחרת שהייתי קמה בבוקר הייתי ממשיכה עם כדורים וקטמין על הספה במשך כל היום ומחכה לו שיצטרף בערב. לא הרגשתי חיה, הרגשתי מתה, מתוסכלת ודכאונית שרק מחכה כבר למנת יתר שלי שאני יקבל דום לב ויסיים את החיים האלה.

יום אחד קמתי וכרגיל פתחתי את הבוקר עם צלחת פרקוסט וקטמין וצללתי ממש עמוק הייתי כל כך מדוכאת וחסרת כוחות לחיות נפשית ופיזית. לקחתי את הכבל הלבן של הממיר ותליתי את עצמי על ה וו של הווילון ונתלתי לכמה שניות עד שהוא נשבר עלי. לא הצלחתי בניסיון הזה כנראה שאלוהים ממש רוצה אותי פה אתכם.

החברים שלי, אמא שלי ואחי, הניידות, כל הסביבה שלי אמרה לי שאני חייבת טיפול בהתמכרויות. שאני מכורה ושאני לא יכולה בלי זה ושנהייתי בנאדם מגעיל שאי אפשר לדבר איתו ולשבת איתו כי הייתי מסוממת כל היום. וידעתי שיש משהו במה שהם אומרים אבל ברחתי מזה. בשלב הזה של השימוש לא השתמשתי בשביל הכיף ולקבל סטלה, השתמשתי בשביל למות. לא הצלחתי להיפרד מהחברים הכי טובים שלי, הסמים.

אחרי המקרה האובדני שהיה לי אמא לקחה אותי לפסיכיאטרית שרשמה לי סרוקוול, ציפרלקס ובונדורמין לשינה זה לא עזר ואחרי יומיים אמא לקחה אותי למחלקה הפסיכיאטרית ושמה אמרו לאמא שאני לא צריכה אשפוז שאני צריכה גמילה. אחרי זה אמא הפסיקה להזרים לי את הכסף לסמים ולא היה לי מאיפה להביא. הבנתי שאין לי כל כך ברירות ושאני צריכה גמילה ואין לי כבר לאן לברוח כי זה חיים או מוות אז הלכתי למרכז גמילה במרכז כי שמה היה לי חדר לבד בלי אנשים . במרכז גמילה הזה היו מביאים לי פרקוסט 10 במכה אחת ועוד 10 כדורים ביום וביום למחרת זה עלה ליותר. לא הבנתי מזה השיטה המטומטמת הזאת. וברחתי משמה אחרי יום ובאתי לפה למרכז גמילה שבטיא. הייתי אבודה, זועמת, מתוסכלת, בלי רצון לחיות, בלי רצון להיגמל. חותכת את עצמי, מקללת כל אחד שעובר מולי, צועקת כל היום , שוברת, דודא שבאה והולכת כמה פעמים ביום, בקיצור קריזיונרית ברמה גבוה. בחלום הכי טוב שלי לא חשבתי שאגיע להיות מי שאני היום. לא הייתה לי תקווה. והכל בזכות הצוות של מרכז גמילה שבטיא שלו אני מודה.