אנחנו כאן למענך…
החופש מהתמכרות יכול להתחיל היום!
לקבלת פרטים נוספים
באופן דיסקרטי 058-712-4-712‬

סגור
תפריט
צרו קשר צרו קשר
חייגו עכשיו חייגו עכשיו

סיפורים אישיים

הבן שלי מכור !

בני כיום בן 26 החלטתי לשתף את סיפורו על מנת שכל אחד ואחת מכם ידע שאין לנו חסינות למחלת ההתמכרות. ההתמכרות יכולה לפגוע בכל אחד. לא משנה מי אנחנו, מה ההשכלה שלנו, באיזו סביבה גדלנו וכמה כסף יש לנו. ההתמכרות לא מפלה בין אנשים ועלולה לתפוס אתכם ב”הפתעה”.

יש לי 4 ילדים נבונים, מוכשרים ומקסימים. הבן שעליו ברצוני לספר הוא השני מבין הארבעה.

את ילדותו עבר כמו כל ילד “נורמאלי” ילדות רגילה ושמחה בעיר ישראלית טיפוסית, בהיותו בן 14 עברנו לאשדוד והכל נראה על פניו בסדר גמור. גם היום בראייה לאחור אני לא יכולה להבחין בסימנים מיוחדים שהיו יכולים אולי להעיד על העתיד להתרחש.

בגיל 15 החלו הסדקים, היעדרויות מבית הספר, יציאות עם חברים ל”בילוי”, חזרה בשעות לא שגרתיות. משהו הרגיש לי לא בסדר, החששות החלו לקנן.

יש לציין כי בכל אותה התקופה, על אף ההיעדרויות מבית הספר והיציאות הלא שגרתיות. הציונים במבחנים, והמעברים מכיתה לכיתה אמרו לי שאולי אני טועה וסתם “עושה סיפור” מכלום ושום דבר.

בסוף כיתה י”ב במסיבת הסיום בני קיבל תעודת גמר של 12 שנות לימוד ולאחר מכן אפילו תעודת בגרות מלאה, ואני חשבתי לתומי שהכול בסדר וסתם עשיתי “ענין”.

עברו שנות בית הספר, הבן שלי זומן לשרות צבאי לשרת כלוחם בגדוד גבעתי. שמחתי מאוד ונראה היה כי גם הוא שמח ובעניין, אך הדברים התפתחו קצת אחרת.

הוא לא סיים טירונות ונעדר משירותו הצבאי למשך שנה וחצי כמעט ועקב כך שוחרר מצה”ל בשל “אי התאמה”.

היום בדיעבד אני יודעת שעישונים של פעם ביום הפכו לכל היום ויחד עם ההחמרה בהתמכרות החלו גם החובות לנשוף לו בעורף.

הנושים החלו להגיע חלק מהחובות, מעל 500.000 ₪, אני נאלצתי לשלם. את החלק הגדול יותר, שעליו לא ידעתי דבר, הוא החליט לפתור ב”דרך הקלה” – עוד הלוואות שגם אותן מן הסתם צריך לשלם.

הקנאביס ממכר בדיוק כמו כל סם אחר וההשלכות של שימוש בגראס חמורות לא פחות מההשלכות של שימוש בסמים “קשים” יותר. הפגיעה הקשה במוטיבציה, הפגיעה בתפקוד הבסיסי ביותר, הסיכון בהתקפים פסיכוטיים, “סם מעבר” לסמים “קשים”  ועוד…

הסמים והקנאביס ביניהם, הורסים את החיים לא רק של ילדיכם אלה של כל המשפחה. השימוש מרחיק אותם מהמשפחה, מעצמם. הבדידות, המקומות והאנשים האפלים, כל זה עוד לפני שדיברנו על הכסף הרב שיורד לטמיון.

כמובן ששימוש בסמים הוא עבירה על החוק. תיק פלילי בעבירות של סמים לא נמחק וילדיכם ייאלץ לסחוב אותו על גבו עד סוף חייו כנראה.

עבודה ביטחונית ו/ או ציבורית יורדת מהפרק כשיש תיק פלילי על עבירות של סמים.

שלא לדבר על חווית המאסר, הפגישה עם בית הסוהר היא קשה מאוד ויש לה השלכות נפשיות עמוקות ובהרבה מקרים בית הסוהר עלול לשמש כ”בית ספר לפשיעה”.

מניסיוני האישי, גם כמטפלת וגם כאמא שבנה נפל למקום האפל הזה, הסמים ובמקרה שלנו סמים שנחשבים לכאורה “קלים”, הם היו תחילת הסוף, הם אלו שגרמו להתדרדרות שהלכה והסלימה.

ולצעירים שאולי יקראו את הדברים שאני כותבת פה מתוך ליבי השותת. אתם בטח אומרים לעצמכם איזו “עתיקה”, מה אנחנו בסך הכול עושים ? ג’ויינט ? שכטה קטנה ? כולם מעשנים היום, ג’ויינט פה ג’ויינט שם, רק בסופי שבוע, רק בטיולים, רק בחו”ל, רק עם החברים – רק ורק ורק – זוהי מחלת ההתמכרות שמושכת אתכם לאט ובטוח למטה. כאן מתחילה הנפילה שלכם !

לרובנו קשה  מאוד להודות בכך שאנו מכורים. אנחנו בטוחים שיש לנו שליטה על ההתמכרות ומתי שנחליט אנחנו פשוט נפסיק. לעיתים קרובות גם לנו כהורים קשה לראות את מה שנגלה לנו אל מול עינינו. קשה לנו להודות שהילד שלנו מכור למרות שכל הסימנים נמצאים שם !

לנו כהורים יש תפקיד חשוב מאוד ביכולת של ילדינו לצאת ממעגל ההתמכרות. פעמים רבות, בטח כשמדובר בילדים צעירים, הרבה מהמשאבים של ילדינו נמצאים למעשה אצלנו. אנו כהורים יכולים להשפיע. הכוח וההשפעה שלנו גדול משנדמה לנו.

ההסתרה והבושה רק מנציחים ומעמיקים את ההתמכרות.

מחקו מהתודעה את המושג “לנו זה לא יקרה” זה עלול לפגוש את כולנו, זה באמת קורה גם בבתים הכי טובים. אנחנו כהורים לא אשמים אבל ההחלמה של ילדינו כן תלויה במידה רבה בנו, בהחלטה שנקבל, מהיום, מעכשיו, בזה הרגע.

קשה מאוד להתמודד ולסחוב את מעמסת המכור במשפחה לבד. חפשו ובקשו סיוע, אתם לא לבד, הרבה עברו זאת לפניכם והצליחו, רבים משנדמה לכם.

מרכז גמילה שבטיא מציע אפשרות להחלמה באווירה משפחתית ברמה גבוהה. פשוט צרו קשר בכדי לשמוע וללמוד יותר על תכנית הגמילה שלהם והדרך המיוחדת והמקצועית בה הם עוזרים בתהליך הגמילה.

 

 

בסוף הבנתי שיש לי בעיית סמים

בשנת 2013 הובחנתי עם מניה דפרסיה קלה. קיבלתי טיפול תרופתי שהפך אותי ל”זומבי”.  אחרי שנה וחצי, הפסיכולוגית שליוותה אותי מגיל 17 נפטרה מסרטן. לקחתי את זה מאוד קשה. החלטתי ביום בהיר אחד להפסיק עם הכדורים ולהפסיק להתראות עם הפסיכיאטר.

הדיכאון החמיר, מצבי הרוח השתוללו והחיים שלי הגיעו למצב של חוסר שליטה מוחלט

התחלתי לעבוד בחיי הלילה, כברמן. אהבתי לשתות, לצאת ואם יכולתי לעשות כסף על הדרך, למה לא ?

באחד הלילות, ב2 בלילה, השתכרתי ברמה שאיבדתי כיוון. לא יכולתי להמשיך עוד שעתיים של משמרת. אחד הלקוחות שהתחברתי אתו אמר לי- ”בוא לשירותים”. מפה לשם, זרמתי…

כשנכנסנו לתא, הוא הוריד תמונה ופתח 2 שורות. התנגדתי בכל תוקף אך הוא התעקש בצורה נחרצת. בסופו של דבר, זרמתי. אחרי 10 דק’ גיליתי עולם חדש. עפתי על הרעיון שאני יכול “לשתות למוות” ולתקן את זה עם סם כלשהו.

זה התחיל בשימוש קליל- פעם בשבוע, אחר כך פעמיים בשבוע והגיע למצב של כל יום והמינון רק עלה ועלה. כל ערב מצאתי את עצמי במסיבה אחרת, מבזבז הון עתק על סמים ואלכוהול, חוזר הביתה בשעות הזויות ובמצב פיזי של- סמרטוט. סם אחד גרם למשהו, תיקנתי עם סם אחר, תיקנתי עוד תופעות לוואי עם עוד סם וכן הלאה וכן הלאה.

אחרי 4 שנים החלטתי שאני לא משתף יותר אף אחד בשימוש שלי ושמרתי את העולם הזה רק לעצמי. החזקתי מעמד ככה שנתיים.

לילה אחד של שימוש אינטנסיבי נכנסתי להתקף חרדה שבסופו, החלטתי לשתף- על החובות שנכנסתי אליהם, כמות הסמים שאני משתמש ומה אני עושה 6 שנים כל יום.

גיליתי שהייתי בן אדם ריקני, שמנסה בכל מאודו למלא את החלל הריק בעוד סמים ועוד סמים ועוד סמים עד שנפלתי לחור שחור עמוק שכבר לא הצלחתי להציל את עצמי מלטבוע.

בעזרת אנשים טובים לצדי, חיפשנו מרכז גמילה כי הבנו שאין דרך אחרת. מפוחד, מבויש, מתחבא בשירותים ובייאוש רב התקשרתי למרכז גמילה שבטיא. הקול הרך שהביע הזדהות והבין באיזה מצב אני, היה כמו אור בקצה במנהרה. לא האמנתי שאחרי 6 שנים יש לי סיכוי להינצל

בהסכמה כמעט מוחלטת שלי ובידיעה שאני אצטרך לוותר על הסמים והאלכוהול לנצח, נכנסתי למרכז גמילה שבטיא. למדתי שהסמים הם לא הבעיה, אלא הסימפטום למצב ביש שהכנסתי את עצמי אליו. למדתי שריקנות ממלאים אך ורק ברוחניות ושיש לזה פתרון. הצעד הראשון הוא להשלים עם העובדה שיש לי בעיית סמים.

עם המון אסירות תודה שניצלתי ממוות בטוח, אני נקי מכל חומר משנה מצב רוח ותודעה, רק להיום שנה אחת ו חודש ימים של חופש מהתמכרות פעילה.

 

מסר שלב ג’ שהועבר במרכז גמילה שבטיא

שמי ע’ ואני מכור – רק להיום בחסד של אלוהים , בזכות התוכנית , ובזכות הצוות הנפלא של מרכז גמילה שבטיא אני נקי 90 ימים.

הסיפור שלי החל עוד לפני למעלה מעשור , עם עליות ומורדות – ובעיקר מורדות.

אני בא ממשפחה סה”כ נורמטיבית וללא הרבה דאגות בחיים, מה שלימים, ייתכן שייצר אותן.

הייתי בצבא, עשיתי טיול לאחריו כמו כולם ומשם החלה הנפילה שלי, בדרך גם הספקתי לקנות בית, להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם ואפילו לטייל בחלק נרחב ממנו.

אבל כל זאת לא מנע ממני מליפול אט אט אבל בטוח אל הסמים או כמו שנהוג לומר במרכז – “משני תודעה”. (ללא ספק יותר נעים לאוזן).

בחודשים שקדמו לפני ההגעה שלי למרכז הגמילה שבטיא, החלה התדרדרות גדולה במצבי הן הנפשי והן הבריאותי, כל הסימנים החלו להופיע זה אחר זה, ולפתע שמתי לב שאני כמעט לבד עם עצמי ואין לי חברים, אני למעשה כבר לא אבא ולא בעל אוהב, אני לא יעיל במקום העבודה שלי וההפך – אני רק עושה שטויות וטעויות.

הכול התחיל להרגיש לי כחלום רע, ולמעשה הבנתי שכל חיי חולפים לידי ואני תקוע במעגל קסמים חסר שליטה.

באחד מהימים הקשים שלי הגעתי להחלטה שאני חייב לשבת עם אחותי ולפרוס בפניה את כל המצב העגום אשר בו אני נמצא – והוחלט שזה הרגע שבו אני חייב להיכנס למרכז גמילה.

אחרי שיתוף מהיר של אחי ושל הוריי, יצאנו לחפש את הבית החדש שלי לחודשים הקרובים ומהר מאוד הבנתי שפה זה הבית שבו אני אעבור את ההחלמה שלי.

הכרתי פה בית חם ואוהב, כזה שלא מוותר על אף אחד ואחת.

שהצוות כאן הוא הרבה מעבר למדריכים וחניכים אלא משפחה לכל דבר.

פה קיבלתי מושג חדש בחיי בשם “מחלת ההתמכרות” – כן מסתבר שיש כזו מחלה ויותר מכך, שיש מיליונים רבים שחולים בה אבל עם זאת, ישנן דרכים להתמודד עמה.

תוך כדי התהליך הבנתי שיש לי כל כך הרבה פגמים בעצמי שאני צריך להתמודד איתם ולתקן אותם – ריכוז עצמי, אימפולסיביות, עקשנות, אובססיות רבות ומשונות, רצון בשליטה ועוד רבים נוספים.

הבנתי שגם למעשה תפקידם של הסמים היה לעמעם את הרגשות שלי שהדחקתי כל השנים – למדתי מה זה כעס, אהבה, פחד, תשוקה, אכזבה, התרגשות ועוד.

בשלושת החודשים שחלפו קיבלתי המון כלים להתמודד עם “המחלה” הזו כגון – “רק להיום”, הצורך בלשתף, אנשים מקומות ודברים,  12 הצעדים, הכוח העליון, רגיעה באמצעות מדיטציה ועוד רבים נוספים ואפילו גם איזה כדור נחמד שיאזן לי את הרגשות.

תוך כדי המסע הכרתי כאן חברים חדשים וגיליתי שחוכמת חיים זה לא עניין של גיל – אלא של תפיסת עולם וניסיון חיים.

שירה וליאור –   אתם הכול מכול, אמא ואבא לכל אחד מאיתנו ובשבילי בפרט, אין באמת דרך שאוכל להוקיר לכם תודה על כל מה שנתתם לי – בלעדיכם המקום הנפלא הזה, מרכז גמילה שבטיא, לא היה קיים!  -אז המון המון המוןןן תודה על שעזרתם לי להציל את עצמי ממני.

ולאחת והיחידה, אשתי היקרה –  ששרדה כמעט לבד בתקופה המאוד לא פשוטה הזו והצליחה להחזיק בית שלם עם 3 נינג’ות בצל הקורונה עם כל המשתמע מכך – אוהב אותך ואסיר תודה על כך שאת היית שם בשבילי.

 

אז תודה לכולכם ובהצלחה בהחלמה שלכם.

 

מסר שהועבר במרכז גמילה שבטיא כמשימה לסיום שלב ב’

1996, השני לפברואר, יום שישי בבוקר בבית החולים, נולדתי. אימי ואבי, עולים מברית המועצות. אני הילד הראשון שנולד בארץ. לפני מופיע אחי הגדול, ואחרי אחותי הקטנה. הייתי ילד שקט וביישן. אמא שלי מספרת שכבר מגיל קטן חששתי לומר “לא” ובעצם לעמוד על שלי. ביסודי הייתי תלמיד טוב עם אחלה ציונים. אמנם לא הייתי מקובל חברתית אך היו לי את החברים שלי שנהגתי להסתובב איתם. לא התחברתי לרוב הילדים האחרים או לתרבות הישראלית, לא באמת הכרתי את התרבות הזאת. בגיל 6 אבא שלי התיישב על המיטה בחדר שלי והודיע שהוא עוזב את הבית. שאלתי אותו אם זאת בדיחה – זה מה שעבר לי בראש. לא האמנתי שהוא יעזוב את הבית. הוא היה רציני בעניין. ההורים שלי התגרשו והוא עבר לגור לבד, לא רחוק מהבית. לאחר תקופה, בלי להודיע לי, הוא עבר לגור עם חברתו מהעבודה. לאחר כמה שנים הם התחתנו ואפילו לחתונה לא הייתי מוזמן. אני כועס על זה עד היום. קבלתי את ההרגשה שאני לא חלק מהחיים האלו. הוא נשוי לאשתו החדשה כבר מעל עשור. מעולם לא באמת התחברתי למשפחה של אשתו למרות שיצא לי לראות אותם בהמון אירועים חברתיים. זה יצר נתק ואכזבה אצלי. כל הילדות שלי ההורים שלי היו מפוצצים את עצמם בעבודה. מנגד, אבא שלי היה לוקח אותנו להמון טיולים בארץ ובעולם. היה חשוב לו שנצא ונהיה ביחד. אני ואחותי גדלנו עם המטפלת שלנו שליוותה אותנו עד כיתה ז’ בערך. הרגשתי שהקשר שלי עם ההורים לא חזק במיוחד. לא שיתפנו בפרטים אישיים והם היו עסוקים יותר בפרטים הטכניים שלי בחיים. שעות מצאתי את עצמי מבלה לבד בבית. זה שרט אותי וניוון את החושים החברתיים שלי. בכיתה ו’ החבר הכי טוב שלי בזמנו, הוביל עלי חרם חברתי בכיתה. הרגשתי נבגד. אני זוכר שישבתי ליד שני תלמידים בכיתה, האחד אמר לשני: ” הוא לא כזה נורא”. הרגשתי זוועה. “אני נורא? אמרתי לעצמי – איך הם יכולים להגיד דבר כזה”. בפעם אחרת כשיחקנו כולנו במחשב עשו עליי לינץ’ כל שאר המשתתפים, מה שגרם לי לבכות. זה שבר לי את הלב. לא הבנתי למה מגיעה לי כל התוקפנות הזאת כלפיי. בכיתה ז’ ניסיתי לפתוח דף חדש בו אני עומד על שלי. חגגתי בר מצווה והזמנתי אנשים אך לא הופיע אף אחד. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רציתי למות באותו רגע. הרגשתי בושה ואכזבה עצומים. למזלי באיחור הופיעו כמה חברים מהכיתה מה שעזר לשיפור מצב הרוח שלי והצלחנו להוציא את המיטב מהאירוע. אני מאמין שהאירוע הזה פגע מאד בהערכה העצמית שלי ובאופן שאני תופס את עצמי. הרגשה שלאנשים לא באמת איכפת ממני. כמה שנים לתוך גיל 18, לאחר התיכון, חבר בשם סתיו הביא פייסלים פעם ראשונה אלי הביתה. עישנו אותם אך לא הרגשתי דבר. רק בפעם השלישית כאשר הייתי אצל חברה שלי בבית, היא לימדה אותי לעשן נכון והסטלה עלתה לראש. הרגשתי מדהים. פתאום, חוש הראייה שלי התחדד, ראיתי את הממיר של ‘יס’ באייץ’-די. פרץ מחשבות מהתת מודע מילא לי את התודעה בהמון מחשבות פילוסופיות. שרתי בקולי קולות ונהניתי מאד מהמוזיקה. אני זוכר שהתלהבתי כל-כך מההרגשה של הקאנביס. חוויתי את המציאות באופן מענג ובעל צבעים חדשים שריתקו אותי. במשך שבוע אם לא יותר, לא יכולתי להפסיק לחשוב ולדבר על החוויה המדהימה שחוויתי. מישיבות של פעם בשבוע מצאתי את עצמי עם הזמן מעשן יותר ויותר. אני זוכר משהו שבחור שעישנתי אתו אמר לי: ” אני מרגיש שאם לא יהיה לי את הוויד אני אשכרה אהיה עצוב”. אני הבנתי שזאת נורה אדומה אך לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם המידע. העישון זלג לתקופת הצבא שלי. התגייסתי בנונשלנטיות בלי לדעת לאן אני הולך. נהניתי בטירונות 02 בעיקר מהחברה והטבע של הבסיס. בקורס כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי יותר ויצאתי לנפקדות ולאחר מכן לעריקות. הייתי כחודשיים בבית וריציתי על כך 20 ימים בכלא הצבאי. סבלתי שם נפשית. הרגשתי שנעשה אי-צדק. הייתי בריכוז עצמי רב. לבסוף יצאתי על נפשי מהצבא אחרי שהתחננתי בפני הקב”נים שישחררו אותי (מה שלא הועיל באמת). אני זוכר את היום האחרון שלי בצבא בו קבלתי את הפטור. ישבתי על האוטובוס בדרך הביתה וראיתי את כל החיילים במדים והרגשתי שלא באמת השגתי את מה שרציתי. רציתי להרגיש שייך, רציתי להרגיש שאני עושה תפקיד משמעותי, רציתי להרגיש שיש בי צורך. עד היום היציאה מהצבא בנסיבות הללו מתעופפת לי מעל הראש ואוכלת אותי מבפנים. הערך העצמי שלי בתור ישראלי ירד, הערך העצמי שלי בתור מיכאל ירד. הינה, הוכחה חיה – עוד משהו שלא הצלחתי לסיים כהלכה, שלא לדבר על בית הספר והתיכון. העישונים המשיכו בכל אותה תקופת צבא ארורה ולבסוף מצאתי את עצמי מעשן יום יום. בעיקר בערבים, אפילו בשעות היום. לא עשיתי הרבה עם עצמי, לא הצלחתי להחזיק עבודות ולא לקחתי אחריות על עצמי. הייתי שקוע בהמון חוסר מעש. פיזרתי את הכסף שלי על קאנביס כמעט ללא בקרה ונכנסתי למינוס. הייתי עושה כל מני קומבינות על מנת להשיג כסף לסמים. עם מזל מחבר וההתמדה שלי מצאתי את עצמי עובד בדקת’לון במשך כשנה וחצי. התקופה הכי ארוכה שהצלחתי להחזיק בה עבודה. בנוסף, הייתי עם פסיכולוגית אישית והרגשתי שאני משגשג. הייתי בתקופת ניקיון שהחזיקה 204 ימים! לקראת סוף אותה תקופת ניקיון מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על עישון, נפגשתי עם חברי המעשנים למרות שלא עישנתי ובעצם שמתי את עצמי במצב סיכון. ככה חזרתי לעשן וכשחזרתי עישנתי בצורה הרבה יותר אובססיבית וחסרת בקרה מתמיד. הייתי מעשן לפני העבודה ואפילו הברזתי מהעבודה. ככה הגיעו הפיטורים שלי, עקב רשלנות וחוסר אחריות. אפילו לשימוע לא הגעתי מרוב בושה. העבודה הממושכת בדקת’לון והניקון ארוך הטווח שהצלחתי להחזיק בכוחות עצמי נתנו לי המון ביטחון עצמי, הראו לי שאני יכול להתמודד ולשגשג והראו לי שיש בי את יכולות האלו. יש בי יותר כוח ממה שהאמנתי בעצמי. היו פעמיים במשך השנים האחרונות בהן התחלתי לימודים אך לא הצלחתי להתמיד בהם. שניהם היו קשורות במוזיקה. בשני הלימודים חששתי מלהגיע עקב חרדה חברתית וגם חיפפתי ולא לקחתי ברצינות מלאה את הלימודים. הרגשתי תקוע במקום, כל יום עמוס בחרדה ושנאה עצמית שלי ושל החיים שאליהם הכנסתי את עצמי. הרגשתי אבוד לחלוטין, ללא כיוון. ללא למטה וללא למעלה. כמובן שניסיתי להכהות את החושים שלי עם עשן הקאנביס המתוק. אורנה, הפסיכולוגית האישית שלי המליצה לי ללכת למקום שיטפל בי אך אני סירבתי והתעקשתי לנסות בעצמי. לבסוף הבנתי שאני לא באמת יכול לבד, שקשה לי מאד ושעלי לבטוח במקום שיוכל לעזור לי להתמודד עם הקשיים שלי בחיים וההתמכרות שלי. שכנעתי את עצמי ללכת. מאז שאני כאן, במרכז גמילה שבטיא אני מרגיש שעברתי טיפול משמעותי למרות תקופת הזמן היחסית קצרה. אני מרגיש שעשיתי עם עצמי חסד, שהזמן הזה מזה שנים לא נזרק לפח ושאני מייעל את עצמי ומטפל בעצמי ובמחלה שלי לעומק ובאופן יסודי. פתחתי כאן טראומות שאני סוחב מכיתה ה’. דברים שניזונים ממני, שהדחקתי. דברים שאני חושף לראשונה באמת ומתייחס אליהם כראוי. ראיתי שאנשים לא שונאים אותי למרות מי שאני. השיפוטיות כלפי עצמי וכלפי אחרים פחתה במידה. באתי לכאן עם המון דעות קדומות ושיפוטיות. אני מרוצה מהניקיון שלי. באמת, אני פיכח, המחשבה שלי צלולה ובהירה, יש לי יותר תשומת לב, מודעות ושליטה והבנה של עצמי, הרגשות והמחשבות שלי. אפשר לומר שאני חופשי מהסם אך אני מרגיש שעוד לא נפרדתי ממנו, שיש לי עוד המון על מה לעבוד והמון להבין על עצמי ועל תהליך ההחלמה שלי. הסם שירת אותי במשך כ-5 שנים. זה מטורף. אני עושה עבודת החלמה. דבר נוסף הוא, שאני רוצה להתחיל ללמוד כאן, בזמן שהותי במרכז, ולסיים את הלימודים שלי כמו שצריך. אני רוצה להשתחרר מהתלות הזאת להיות נאהב בעייני אחרים. עלי לאהוב את עצמי באמת. דעות אחרים לא אמורות להשפיע לרעה על ההחלמה והאהבה העצמית שלי. הייתי מבויש מחברה שלי והתפדחתי לצאת איתה החוצה עקב המשקל הרב שלה. פחדתי משיפוטיות של אחרים ובעצם הזנחתי אותה ואותי. היה לי יותר חשוב להיראות טוב בעייני אחרים מאשר עייני עצמי.

 

סיפורו של דני

תחילת ההכרות שלי עם הסמים הייתה בגיל 18 כשלראשונה עישנתי גראס ( מריחואנה, קנאביס, וויד, ירוק או איך שאתם לא קוראים לזה ). בהתחלה השימוש / עישון לא היה כל כך תכוף ועישנתי רק בערב ולא בכל ערב אבל כבר מההתחלה זכורה לי תחושת הציפייה לרגע שבו אעשן וארגיש את הסוטול הכול היה “קול” ומגניב. צחקנו המון והרגשתי “אין”. די מהר תכיפות העישונים שלי הלכה וגדלה. ומעישונים של פעם ב… עם החברה’ זה הפך לשימוש יום יומי והרבה פעמים מצאתי את עצמי מעשן גם לבד ובלי החברים. אפילו שהחברים מסביבי החלו להירתע מהעישונים אני רק הגדלתי את הכמויות והתדירויות שבהן עישנתי עד שהגעתי למצב שבו לא רק שעישנתי בכל יום התחלתי לעשן מהבוקר ובמשך כל היום ! ככה מבלי לשים לב הפכתי משועבד לבאנג ולעישונים והבאנג הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הייתי לוקח אותו איתי לכל מקום אליו הלכתי. באופן כזה שרפתי לא מעט זמן מהחיים שלי, כסף ומערכות יחסים. את כולם הקרבתי למען הבאנג והצורך האובססיבי שלי לעשן כל יום כל היום, עד שהחברה שלי נפרדה ממני. הפרידה הזו הייתה המשבר שגרם לי ליפול עמוק יותר לתוך ההתמכרות והתחלתי להשתמש בסמים נוספים מעבר לוויד. סמים כמו – אקסטזי, MDMA, חגיגת, קריסטל קוקאין ועוד… נכנסו לחיי.

ההתמכרות הלכה והחמירה הלכה וחיזקה את אחיזתה בחיים שלי, למרות שהמחשבה “מחר אני מפסיק, מחר אני נגמל מההתמכרות הזו” התרוצצה בראשי כל הזמן.

בגיל 28 התחתנתי. הקושי לשלב את העישונים והסמים שצרכתי עם חיי נישואים היה גדול מאוד והקשה עליי להמשיך להשתמש ב”שקט”. היה לי מאוד קשה להמשיך להשתמש ולהסתיר את השימוש שלי מאשתי מצד אחד, מצד שני הייתי חייב “סוטול” הייתי חייב להמשיך ולהשתמש איכשהו. כך הגעתי לאלכוהול. האלכוהול, לכאורה לגיטימי. היה לי קל יחסית להסוות את ההתמכרות ולשדר “עסקים כרגיל”.

האלכוהול נכנס לחיים שלי בגדול והפך להיות כל עולמי והמרכז של חיי. השילוב של אלכוהול עם קריסטל ( קוקאין ) היה שילוב “מנצח”. שילוב שתפס אותי בצורה כל כך טוטאלית וכל כך עוצמתית. ההתמכרות הפכה לאובססיה כל כך אכזרית שאפילו ההורות לילדה המתוקה שנולדה לנו לא גרמה לי להתפקח. לא אשתי, לא הילדה, לא חיי המשפחה, לא הנזק שעשיתי במו ידיי וראיתי לנגד עיניי יום יום, שום דבר מהדברים הללו לא גרם לי להפסיק את השימוש. לעצור את ההתמכרות ולהיגמל.

הרסתי את הכול. הרסתי את המשפחה שלי. שאבתי את כולם לתוך הסיוט שבניתי במו ידיי. מנעתי מאשתי ומהילדה את עצמי, את האהבה שלי, את תשומת הלב שלי. מנעתי מהן פרנסה וחיים נורמליים הכנסתי את עצמי ואת יקיריי לחובות גדולים, גרמתי לכולם סבל שלא יתואר והכל בשביל להמשיך ולהשתמש. אני במו ידיי הרסתי לכולם ולעצמי את החיים עד שעזבו אותי כולם. המשפחה היקרה לי כל כך הפנתה לי עורף, אשתי עזבה ולקחה ( בצדק מוחלט ) את ילדתי האהובה איתה. נשארתי לבד !

לבד, ההתמכרות שלי עוד החמירה יותר. הרגשתי שכבר “אין לי יותר מה להפסיד”, התפללתי לאלוהים שיגאל אותי מייסורי וייקח אותי מהעולם הזה. אבל לאלוהים היו כנראה תכניות אחרות בשבילי.

בגיל 32 קיבלתי החלטה ונכנסתי למרכז גמילה, מאז ועד היום עם המון אסירות תודה אני נקי וחופשי מהתמכרות. רק להיום, אני נקי וחופשי מההתמכרות, 10 ימים 3 חודשים ו-3 שנים. אני ואשתי חזרנו לחיות יחד, נולד לי בן מקסים לפני 9 חודשים וקיבלתי את הילדים שלי, את המשפחה שלי, את החיים שלי בחזרה.

 

ליבי מסר פרידה מרכז גמילה שבטיא

קוראים לי ליבי ואני מכורה.

כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי רעש בראש, בלגן גדול, המון שדים שרצים כל הזמן, בלי רגע אחד של מנוחה. כל החיים שלי רק חיפשתי שקט, חיפשתי שלווה. והחיפוש הזה הפך לאובססיבי. וכשמצאתי “תרופה”- התמכרתי אליה. לא יכולתי לחיות בלעדיה.

הסם היה האהבה הכי גדולה שלי, החבר הכי טוב שלי, מקום המפלט והביטחון. עד שזה התהפך עליי והבור החשוך שהייתי בתוכו רק הלך ונהייה יותר עמוק. לא הצלחתי כבר לראות את האור שבקצה המנהרה, לא האמנתי שיש אחד כזה. רציתי למות, ויותר משרציתי למות- לא רציתי לחיות. אבל כמה עוד מנות יתר אני צריכה לשרוד כדי להבין שיש לי מקום בעולם הזה ושאני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו?

הסמים גרמו לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת- מהמשפחה, מהחברים, אבל בעיקר מעצמי. איבדתי את עצמי וכבר לא ידעתי איך לעצור, איך לחזור, איך לחיות.

לפני קצת יותר מחודש חגגתי יום הולדת 24 (גיל שלא חשבתי שאגיע אליו) והיום אני חוגגת משהו מיוחד הרבה יותר- 218 ימים של ניקיון מכל סוג של סם המשנה מצב רוח ותודעה. אם הייתם שואלים אותי ביום הולדת 23 שלי איפה אני רואה את עצמי בעוד שנה, יותר סביר שהייתי עונה לכם “מתה” מאשר “במרכז גמילה“. אבל הגעתי לתחתית שלי, החיים קורים והייתי צריכה להחליט אם אני רוצה לקרות יחד איתם ולעשות שינוי, או אם להמשיך להדחיק ולנסות “לחיות”.

אז בחרתי בחיים. בחרתי להילחם בעצמי למען עצמי.

ועכשיו, יותר מחצי שנה אחרי (14 ק”ג יותר ועם פנים לא חיוורות כמו גופה) אני יודעת להגיד שעשיתי את הבחירה הנכונה.
עכשיו אני חופשייה.

 

אנחנו כאן למענך…
החופש מהתמכרות יכול להתחיל היום!
לקבלת פרטים נוספים
באופן דיסקרטי 058-712-4-712‬